פונה לאנשים, מחפשת כל הזמן. מתאפקת שלא. רואה את עצמי חוזרת בקרוב לדפוסים ישנים של שוטטות, מקווה שאדבק לסוליה של מישהו.
מאוכזבת מזה שלא ראו דברים, קודחת בדברים, מעוותת דברים. כמה אפשר לסמוך על הזכרון. "החוויה האישית," היא משתנה כל הזמן.
ואיפה שהוא שם קבור מישהו, ומי זוכר אותו בכלל ולמה הוא חשוב. ומה הוא כבר הותיר אחריו חוץ מערימה של חולצות מכופתרות על הרצפה שהיה נעים לישון עליה. הן היו בכלל שלו?
חושבת על הבת שלו, היא כמעט בגילי. הייתי רוצה שתהיה חברה שלי. כי יש לנו משהו במשותף. כמה זכרונות מעורפלים. אולי היא תהיה כמו אחותי, ועדיין יש לה צמה ארוכה, ופתאום היא תהיה גבוהה ממני, ואני בטוחה שגם יפה. אולי היא זוכרת את הג'ינס שהיו שלי והיא לבשה אותם. אולי היא לא זוכרת אותי. אני לא יודעת איפה התמונה שלה.
מעניין מה היא זוכרת ומה סיפרו לה, ואם השנים הראשונות בחיים שלה ומה שקיבלה בירושה הספיקו כדי שגם היא תרצה לחטט ולשאול ולבחון ולפורר וליצור מחדש כזה מן קשקוש אחר. אולי בכלל לא הייתה לה צמה. אני לא זוכרת על אילו כיסאות ישבנו ואיפה ולמה חיכינו כל כך הרבה זמן שאמא שלי ואבא שלה יסיימו את הסידורים שלהם. אולי בחנות למוצרי חשמל? היא נשואה, זה מה שאני יודעת. ואולי הוא רע אליה כמו שאבא שלה היה והיא לא יודעת, כמו שאמא שלה לא ידעה, כי זה עובר בירושה. אני לא זוכרת איך קוראים לה בכלל.
להכנס למיטות של אנשים אחרים, לישון איתם וגם לפחד ולבדוק ולהיות מוכנה מראש. זה כמו לעבור מהספה אל המיטה של אמא, ובבוקר להתאכזב שהיא כבר נסעה לעבודה.
כל המילים זהות. אני אף פעם לא מספיקה כי תמיד קוטעים אותי, וכשנותנים לי את הרשות כבר אין לי מה לומר.
כינוי:
דוניה ראדינסקי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
