לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


רק אובדי-דרך מגיעים אל מחוז-ערגתם.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2022


פונה לאנשים, מחפשת כל הזמן. מתאפקת שלא. רואה את עצמי חוזרת בקרוב לדפוסים ישנים של שוטטות, מקווה שאדבק לסוליה של מישהו.

מאוכזבת מזה שלא ראו דברים, קודחת בדברים, מעוותת דברים. כמה אפשר לסמוך על הזכרון. "החוויה האישית," היא משתנה כל הזמן.

ואיפה שהוא שם קבור מישהו, ומי זוכר אותו בכלל ולמה הוא חשוב. ומה הוא כבר הותיר אחריו חוץ מערימה של חולצות מכופתרות על הרצפה שהיה נעים לישון עליה. הן היו בכלל שלו?

חושבת על הבת שלו, היא כמעט בגילי. הייתי רוצה שתהיה חברה שלי. כי יש לנו משהו במשותף. כמה זכרונות מעורפלים. אולי היא תהיה כמו אחותי, ועדיין יש לה צמה ארוכה, ופתאום היא תהיה גבוהה ממני, ואני בטוחה שגם יפה. אולי היא זוכרת את הג'ינס שהיו שלי והיא לבשה אותם. אולי היא לא זוכרת אותי. אני לא יודעת איפה התמונה שלה.

מעניין מה היא זוכרת ומה סיפרו לה, ואם השנים הראשונות בחיים שלה ומה שקיבלה בירושה הספיקו כדי שגם היא תרצה לחטט ולשאול ולבחון ולפורר וליצור מחדש כזה מן קשקוש אחר. אולי בכלל לא הייתה לה צמה. אני לא זוכרת על אילו כיסאות ישבנו ואיפה ולמה חיכינו כל כך הרבה זמן שאמא שלי ואבא שלה יסיימו את הסידורים שלהם. אולי בחנות למוצרי חשמל? היא נשואה, זה מה שאני יודעת. ואולי הוא רע אליה כמו שאבא שלה היה והיא לא יודעת, כמו שאמא שלה לא ידעה, כי זה עובר בירושה. אני לא זוכרת איך קוראים לה בכלל.

להכנס למיטות של אנשים אחרים, לישון איתם וגם לפחד ולבדוק ולהיות מוכנה מראש. זה כמו לעבור מהספה אל המיטה של אמא, ובבוקר להתאכזב שהיא כבר נסעה לעבודה.

כל המילים זהות. אני אף פעם לא מספיקה כי תמיד קוטעים אותי, וכשנותנים לי את הרשות כבר אין לי מה לומר.

 

נכתב על ידי דוניה ראדינסקי , 26/6/2022 01:11  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני קמה ממיטת הטיפולים ורואה לבושתי את כתמי הזיעה שלועגים לי ושואלים איך אוכל לטפל באחרים אם אני לא יכולה לטפל בעצמי.

אחת האמהות שם כל כך מרגיעה, ותורמת לזה העובדה שהיא קצת חסרת בטחון. יש לה שיער שחור וחלק והיא אוהבת את השמש, הקול שלה נעים וצלול וקמטי העור שלה עדינים ומחמיאים.

חשבתי שאמא כזאת אף פעם לא הרימה יד ואף פעם לא עצמה עיניים כשמישהו אחר עשה את זה.

בגיל 13 הסתרתי את המחזור, למרות שהייתי מתעלפת והכאבים היו בלתי נסבלים והסתפקתי בנייר מגולגל בתחתונים במקום לבקש שיקנו לי תחבושות ומשככי כאבים.

הייתה לי גוזיה אחת מבד פשוט שהייתי מכבסת בכיור כדי ללבוש שוב למחרת, פשוט כי התביישתי לומר שכבר גדלתי וזה משהו שצריך שיהיה לי.

לא היה לי דאודורנט ולבשתי רק מה שיכל להסתיר את שיער הגוף שהתחיל לצמוח.

גיל ההתבגרות המטופש שכפה את עצמו עלי.

התחלתי מאוד לרצות ילד ממנו, שיהיה רק מאה אחוז הוא, ותהיתי עד כמה הורים מצליחים להתגבר על דברים שהם לא אוהבים בילדיהם, שקיימים גם בהם.

 

נכתב על ידי דוניה ראדינסקי , 24/6/2022 21:11  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




ד' שולחת לי שיש לה מחשבות אובדניות.

אני עונה, באיחור.

אני כועסת מאוד, מאתמול. מבחוץ אני רק אומרת שאין לי כח לדבר וזולגת מהנתיב ימינה. מדמיינת את הרכב מאבד שליטה, סוטה מהכביש עד שמתנגש בעוצמה במשהו. לא פוגע באנשים.

הלוואי שיכולתי לפגוע פיזית. החרא הזה עומד בחצר, ליד כל הרהיטים המטונפים שתקע שם, ג'וינט וערבית בפה, מדבר בעליצות. כובע שחור, ג'ינס מודרני. אשתו בבורקה. 

הם לא מבינים הם לא מבינים הם לא מבינים.

אומרים לי לא להתערב.

אני שונאת את כולם. בעיקר את עצמי. אני כועסת, המסר לא עובר. אי אפשר לגרום לאנשים להבין, כמו שאני מוגבלת בהבנה שלי.

איזו בדיחה גרועה. 

אני שוכבת על מיטת הטיפולים, יש לה חריקה מהרגליים. נו, אל תתייחסי לזה. את כבר יודעת. יכולת לבקש לא לעבוד עם גברים. 

מגבניקים ומחסומים, כדי שלא ירצחו אנשים. כדי שלא ירצחו. ויש מי שכועס שבכלל חוסמים את הכביש, כי זה מעכב אותו בחזרה הביתה.

ו' שאל אותי פעם אם אני בעד עונש מוות. אמרתי שגם למתן גזר הדין הזה יש מחיר. אני מוצאת את עצמי מחכה שאנשים יתפגרו.

אני כועסת, לא כל הזמן. בדרך כלל זה בסדר. 

 

נכתב על ידי דוניה ראדינסקי , 18/6/2022 12:20  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  דוניה ראדינסקי

מין: נקבה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדוניה ראדינסקי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דוניה ראדינסקי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)