מה אפשר לעשות לפני צבא שעוד לא עשינו? בוא נעשה טיול בשטח עם חברים! זה יהיה ממש כמו בבית הספר.. לא?
נפגשנו בבית של חבר. החלטנו לעשות את מסלול נחל עמוד ולרדת עד לכינרת. הכל היה נראה טוב על הנייר, חילקנו בינינו את המטלות שעלינו לבצע, חבר אחד יביא ממתקים, חבר אחד אוכל, אני אביא עזרה ראשונה, כל אחד יתרום משהו. ממש שמחתי על האיך שהדברים הסתדרו.. יש מסלול, יש רשימת ציוד, מה כבר יכול להשתבש?
קבענו ב5:40 בתחנת הרכבת. לא ישנתי כל הלילה (למה לישון כשאפשר לראות דקסטר?), הגענו לתחנה, קנינו כרטיסים ועלינו לרכבת. העלייה לא בדיוק הלכה חלק, שני חברים לא ידעו שאמורים לעלות עם הכרטיסים לרכבת ופשוט השאירו אותם בתוך המכונה לאחר שעברו לרציף, אחד מהם ניסה לבדוק מה קורה עם המכונה אך נאלץ לעלות לרכבת בריצה ברגע שהחלה לנסוע. הגענו לתחנת היעד, ואיכשהו הצלחנו להתחמק מתשלום נוסף על שני הכרטיסים. היה מכשל והתגברנו עליו, בקטנה.
הגענו למירון. המסלול "אמור" להתחיל ממנו. מסתבר שלא. צריך ללכת על השוליים של כביש מהיר במשך 2.5 ק''מ כדי להגיע להתחלה, שגם היא הייתה חסומה מסתבר, אבל לא ניתן לדברים קטנים לעמוד בדרכנו נכון? הנוף כבר החל לשנות גוון, והבטן חזרה לעצמה אחרי הנסיעה הארוכה והמבחילה ברכבת ובאוטובוס. אחד החברים החל לספר לנו על רבי שמעון בר יוחיא והרגשנו שחזרנו לשיעורי של''ח. היה כיף.. בהמשך ההליכה הגענו למעיין קטן עם דגים, החלטנו לעצור ולבשל לנו אוכל.
מסתבר שאנחנו לא כל כך חכמים כמו שחשבנו. לקח לנו חצי שעה (ובלון גז קטן שכמעט התפוצץ) להבין איך מתפעלים גזייה, גם כשהבנו, מסתבר שלהכין אורז בצורה "הפשוטה" שאמא מכינה זה גם לא כזה קל. מכשולים? פףףףף.. החלטתי לקחת יוזמה וביחד עם חבר בנינו מדורה. חחחח מדורה.. בוא נגיד שעטפנו ערימת ענפים עם נייר טואלט בתור חומר דליק, תנסו להבין בעצמכם איזו מין מדורה בנינו P: טוב העיקר שיש אש, בואו נפתח את הטונה הגדולה! מסתבר שגם זה לא כזה פשוט !! חחחח כשאני כותב את זה אני מנסה להבין איך יכול להיות שאנחנו כאלה עירוניים.. אני נותן לכם את המילה שלי שזה היה ככה במילה במילה.
אנחנו גברים וכולם משחקים אותה שלא קשה להם לאכול, אכלנו תאורז הלא מבושל ואפילו את הטונה עם חתיכות הנייר (יאמי), ואפילו ניסינו לדוג דגים מהמעין (במקום להמשיך ולספר על הדברים שלא הצלחנו לעשות, אני פשוט ארשום ניסינו D: ). המשכנו ללכת כשסיימנו, בכל זאת יש 50 ק''מ לסיים בשלושה ימים.
הלכנו והלכנו, צחקנו המון, הצטלמנו, ואז ירד הלילה... אתם מכירים את הקטע הזה בסדרות שהמצלמה מתמקדת על הירח המלא שמאיר את שמי הלילה וברקע שומעים יללות? חחחח פחדנו כמו ילדות.. פתאום לאף אחד לא קשה ללכת ופתאום לא צריך הפסקות.. הלכנו והלכנו עד שכבר יצאנו מכלל סכנה, ואז המשכנו ללכת.. כי.. היה לנו המון מרץ! לא כי פחדנו או משהו...
אחרי כל הצחוקים והוויכוחים מלאי האדרנלין שהיו לנו, הסכמנו לעצור ולהקים אוהלים ללילה. אפשר לסמן V על קאמפינג בTo do list. נדלג על הלילה כי אין באמת מה לספר חוץ מזה שקמנו בבוקר בלי גב, הרגשתי כמו ריימן (Rayman) כל חלקי הגוף היו מחוברים אחד לשני, אבל לא הרגשתי מה חיבר ביניהם, כאילו הם מרחפים...
"בוקר טוב! היה אתמול חוויה אדירה! בואו נמשיך ללכת חברים :)"
אנחנו אמורים לטפס על ההר הזה עכשיו או שאני מדמיין? טוב אין ברירה לחזור אחורה כבר אי אפשר.. אז התחלנו לטפס, אני חייב לציין שהנוף היה משהו מיוחד שאני לא יודע אם אי פעם בחיים ייצא לי לראות שוב - דמיינו הר ועוד הר מאחוריו באופק, לא סתם הרים, הרים שאתם צריכים לעבור לגמרי בעצמכם בלי העזרה של אף אחד. בהחלט מראה מרהיב ומאתגר. ובהחלט עשינו את זה! חצינו את ההרים, אומנם עם הרבה ריבים והרבה חבלות, אבל חצינו !
עברנו את החלק הקשה, מה יכול להשתבש עכשיו ?! אנחנו קינגים, הגברים של הגברים, כבשנו את ההימאליה. אבל מסתבר שנגמרו לנו המים. לגמרי. שבעה גברים חצו מרחק נכבד על ההרים, ולא שתו מהבוקר.. היינו מעולפים, התחלנו לחשוש ובאמת חשנו בסכנה שלאחד מאיתנו יקרה משהו ולא יהיה מה לעשות. הלכנו בדממה. דמיינתי בראש איך מחלצים אותנו במסוק ואנחנו הופכים לכותרת בעיתון..
היה חם, השמש הייתה במרכז השמיים וגרמה לנו להרגיש בכל רגע שהיא שם. הסתכלתי על החברים שלי, הערכתי את המצב האישי שלי, והבנתי שאין מצב שנצליח להגיע ליעד שלנו עם התיקים והאוהלים על גבינו מבלי שיקרה משהו רע לאחד מאיתנו. אמרתי לחברים שחלק צריכים לעצור ולשמור על התיקים ושחלק יצטרפו אליי ונחתוך את המסלול אל הכביש הקרוב במטרה לבקש עזרה מנהגים. כן, היה באמת קשה, זאת לא הגזמה.
התפצלנו לקבוצות, אני ועוד שלושה חברים התחלנו ללכת בידיעה שמאחורינו החברים שלנו, צמאים ויבשים, מחכים שנחזור עם בקבוקי מים, לא היו לנו הרבה ברירות, נביא מים !
אחרי הליכה ארוכה, ראינו את הכביש כבר קרוב, אבל מסתבר שמה שמפריד בינו לבינינו היה גדר תיל, ואם זה לא מספיק, אז יש אחת נוספת אחריה.
את הראשונה הצלחנו לעבור דרך איזשהו פתח והרבה הרבה גמישות, ואת השנייה.. אני באמת לא מבין איך עברנו. פירקנו כמה מוטות שהחזיקו את הגדר, הרמנו אותם באוויר והשתחלנו מתחתיה, שלושה מתוך ארבעה חברים. בעיה, איך האחרון עובר אם אין מי שיחזיק לו את הגדר?!
ניסיתי לחשוב.. באמת התאמצתי.. חשבתי איפה כל השכל והחוכמה נמצאים במצבים שכאלה שבאמת צריך אותם. החבר שנשאר מאחור העלה רעיון לגמרי בעצמו, הוא שבר ענף אחד, תקע אותו מתחת לחוטי התיל בצורה שלא תבייש מהנדס, והצליח לעבור.
אוקי אנחנו בכביש, מה עכשיו !? עמדנו לצד הכביש, מסמנים עם האגודלים שאנו רוצים טרמפ. הכביש, ממוקם בשום מקום בין שני הרים. דמיינו לכם את המראה הזה: ארבעה צעירים מופיעים פתאום לצד הדרך באמצע שום מקום ומבקשים עזרה. המכוניות עברו בזו אחר זו, לכל אחד מהנהגים הסתכלתי לתוך העיניים, רציתי לראות את המבט שלהם כשהם חולפים על פני מבלי להתייחס ולהציע עזרה. הרגשתי תסכול..
לפתע ג'יפ אחד עצר כמה מטרים לידינו, הסתערנו עליו ! לצד הנהג ישבה בחורה, היא שאלה מה אנחנו צריכים ואני יכול להישבע שמרוב חוסר מים חשבתי שזה מלאך מדבר אליי.. הבחור שישב לידה הסכים לעזור לנו ולקח אותנו לתחת הדלק הקרובה.. ירדנו בריצה תוך כדי שאנחנו מודים לו אלפי פעמים, לא הפסקנו ללכת עד שהגענו לתחנת הדלק. לקחנו ארבעה בקבוקים קרים מהמקרר, וארבעתינו, באמצע תחנת דלק, באמצע שום מקום, הרמנו את הבקבוקים לאוויר ובלענו את המים שהיו בתוכם. זה היה ממש כמו סצנה מסרט, האנשים בחנות הסתכלו עלינו ותמהו.. ואנחנו? בחיים לא שתינו מים טעימים כאלה..
קנינו 24 ליטרים של מים בשביל החברים שהשארנו מאחורה ועדיין תלויים בנו. וחזרנו לכביש.. עברה בערך שעה וחצי מאז שעזבנו אותם, ובראש התחילו לרוץ מחשבות לגבי גורלם.. תחשבו על זה, השארנו כמה נערים בני 18 באמצע מסלול שממוקם בשום מקום, ללא מים, הם לא שתו מהבוקר, שמש חזקה בשמים, ויש להם תקווה אחת - לראות אותנו חוזרים.
מצאנו פועל אחד על הכביש, ממש כאילו אלוהים שלח אותו, הוא הסכים לקחת אותנו בג'יפ שלו ממש אל תוך המסלול למקום בו נמצאים החברים! בנסיעה מטלטלת של ממש הצלחנו להגיע אליהם, קפצנו מהג'יפ וזרקנו עליהם בקבוקי מים, אף אחד לא יכול לדעת כמה מאושר הייתי שהם בסדר והצלחנו להסתדר.
אחרי ששתינו המון המון מים, החלטנו שאנחנו מסיימים את המסלול, ואכן סיימנו :)
שום דבר בטיול הזה לא הלך כמו שקיווינו.. כל מה שיכל להשתבש השתבש, הרכבת, הכניסה למסלול, הלילה, המחסור במים, גדר התיל. הכל. ולמרות כל זאת, הסתדרנו ! הרגשנו גאים, מלוכדים, עזרנו אחד לשני, זה הטיול הכי טוב שהיה לי אי פעם, חוויה אדירה ועצומה שאי אפשר לתאר במילים.
גיליתי שיש לי חברים לחיים, וגיליתי בעצמי יכולות מדהימות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
WhyMan