הוא לא יתקשר, את יודעת שלא.

והוא גם לא ישלח הודעה, לא משנה כמה הוא ירצה.

ופתאום את שואלת את עצמך "למה שלא ירצה?" ואולי הוא בכלל לא רוצה.

אולי הוא לא רוצה אותך, ולא משנה כמה תחשבי על זה, הוא לעולם לא ירצה.

גם אם הרגע הזה, כמה קצר שהיה, שהייתם ביחד, גם אם הרגע הזה היה הכי מאושר שהיה לך כבר חודשים.

כנראה שהוא בכלל לא רוצה.

ויהיו עוד מליון. טוב, אולי לא מליון.

אבל יהיו. ואת יודעת שיהיו.

אפילו שאת לא רוצה, אפילו שאת רוצה רק אותו.

והפחד שהניע אותך כל הזמן הזה, הפחד שהתמוגג באותו רגע שליו, רגע טוב, פתאום את מגלה שהוא לא המחסום.

והפחד שלו הוא הרבה יותר גדול, כי את מפחדת לנסות והוא מפחד לרצות.

"עדיף להתחרט כי טעינו מלהתחרט כי לא ניסינו בכלל." אמרת. וזה המוטו שלך, זו הדרך בה בחרת, וזה מה שייחרט לך על הקבר.

אבל זה לא משנה לו.

ואולי יום אחד הוא יתחרט, אולי יום אחד הוא יבין שטעה. אבל את לא בן אדם סבלני, ואת לא תחכי שיעבור לו.

"הוא גם ככה יתחרט," את תגידי לעצמך, "והוא בטוח חושב עליי עכשיו ולא מוצא את עצמו." אבל אחרי שנה, את זו שמדברת עם עצמך, ואת שואלת, "מה היה יכול להיות?"

אדם בלי בלי אומץ, אדם בלי יכולת להתגבר על הפחדים שמונעים ממנו להשיג את מה שהוא רוצה, לקחת את מה שהוא רוצה, הוא לא זה שאת צריכה.

ואולי הוא זה שצריך אותך.