שתי בנות דפוקות בשכל שמספרות לכם על החיים שלהן (הלא פחות דפוקים בשכל)

את קמה בבוקר, מרגישה את זרמי הלחץ עושים את דרכם מהאצבעות בכפות הרגליים היישר אל המותניים, הכתפים, האצבעות בידיים משם הם עוברים גבוה יותר אל התודעה שבימים מסוימים נחסמת לתנועה בגלל סערות הברקים שהם עושים שם. את לא רוצה להרגיש את זה בכלל, את לא רוצה להתבוסס במחשבות של עצמך, לקום כל יום אל אותה תחושת לחץ בחזה. את אומרת שאת מעדיפה לא להרגיש כלום מאשר להרגיש ככה, אבל האם את באמת מרגישה ככה?

כואב עכשיו ואת יודעת, או אני יודעת שזה יעבור, את אפילו בטוחה בזה וזה מה שעוזר לך לדחוף את המחשבות הכבדות הצידה בימים שמחים ולהתמקד בדברים שדורשים את תשומת הלב שלך, עכשיו, יותר מערבוב הקלפים שוב ושוב במוח בתקווה שבמבט אקראי חוזר הכל ייראה שונה והתשובה תבוא פתאום. 

אף פעם לא חשבת שתמצאי את עצמך ניגשת לצ'אט תמיכה כזה אנונימי, אבל נחשי מה? זה קרה, וזה הרגיש די טוב, אפילו משחרר, האיש הנחמד שקראו לו אייל או אמיר את לא מצליחה לזכור, ממש ניסה לעזור והוא די הבין אותך ואת לא מרגישה שהרבה אנשים מצליחים. הוא נתן חוסן נפשי לעוד שבוע ושתדעי אין בזה שום דבר רע. את יודעת - אני חושבת שיום אחד תפגשי מישהו\י, תחווי משהו שיבהיר את הכל ואז את תקחי את כל הכוח שהאנשים האלה נתנו לך ותעשי אותו הדבר למען אחרים כי את כבר יודעת איך הם מרגישים ואת החוסן שהשגת תוכלי להעביר הלאה.

את מתקשה, אבל את מתעקשת להתמודד עם הכל בעיקר עם עצמך, מתקשה להכיר באנשי מקצוע שעשויים לעזור, כאילו חושבת שהתמודדות אישית שלך עם עצמך תהיה חזקה וטובה יותר, את יודעת שכנראה לא, אבל את מתעקשת לפתוח את הכל עם עצמך כי גם בתוך הסערות החשמליות ששם למעלה יש תמיד מטריה (שלא עשוייה ממתכת כמובן - כדי לא לקבל מכת ברק) שאת יכולה מידי פעם להתחבא תחתיה ולהסתכל על הכל באובייקטיביות יחסית. את לא יודעת אם זו החלטה הנכונה אבל תשחררי, תמיד אפשר לשנות.

אז עכשיו סערות הברקים שבתודעה גורמות לך לחפש כל דבר שתוכלי להתחבר אליו, להיעזר בו וזה קשה ולעיתים יותר מזה, מפחיד ומכאיב ומוזר, אבל את מנסה בכל הכוח ליצור להוציא את השמש מבין העננים ולהפסיק את הברקים ועם כל המחשבות הממש מפחידות יש גם המון טובות שיודעות שהפתרון לבלבול והפחד קרוב. אז שתדעי שהלחימה חשובה, לא ככה אמר לך מאמן הג'ודו שאת כ"כ אוהבת? את יודעת את זה. אז תהיהי גאה בעצמך.