מצולקת

אני כותבת את זה בשש בבוקר. לצדי שוכב גבר שאוהב אותי, והוא נוחר. לקחתי שני כדורי הרגעה, עבדתי היום על הרגליים שבע שעות, ולמרות הכל, העייפות לא מכניעה אותי. גופי מתחנן למנוחה והמחשבות מתרוצצות ודוקרות. רק בגלל זה אני כותבת את זה - וגם, אם אהיה כנה, כי הייתי רוצה לשמוע מילה טובה, מילת תמיכה, ממישהו שלא מכיר אותי ואין לו אינטרס כלשהו שאהיה רגועה יותר. הייתי רוצה לפגוש במעט כנות. 

זה ארוך, כן. עבורי, זה עוד יותר ארוך. זה סיפור שמעסיק אותי מדי יום אז נכון בעיניי לפרט אותו היטב. זה גם סיפור מלא גסויות ופרטים בוטים. אני מניחה שבפלטפורמה הזו זה מותר... 

התאריך - השמונה ליולי, 2013. אני בת 18 בקושי. זה עתה חזרנו, אני והגבר שהייתי מאוהבת בו עד לאין שיעור, מטיול קצר לחוף הים. הוא בן 43 (בזמנו חשבתי שהיה בן 41), והוא אדם נורא. הוא מודע לנטיותיו הסדיסטיות והוא מסרב להתכחש להן. בשלב זה, אני רואה את כל הסימנים ומתעלמת מהם בנחישות עזה. זה היום השלישי ברצף שאני מבלה בדירתו התל אביבית והמוזנחת, הרחק מהבית החם שמחכה לי אצל אמא. אני מותשת מהדברים שהוא עושה לי, מתפללת חצי מהזמן שזה ייגמר - ובחצי השני, כל כך מאושרת שלא אופתע אם הלב שלי יתפוצץ. 

"אז, את רוצה שחבר שלי יבוא לבקר?"

אני מלאה בחול ושיערי מתייבש לאיטו. "אם אתה רוצה, אין לי בעיה..."

"לא שאלתי אם אין לך בעיה. את רוצה?"

אני מהססת, מנסה להיות מתוחכמת. "אבל אני במחזור..." חיוך שובב שלא יודע מה הוא מזמין.

"מי אמר שאני אתן לו לדפוק אותך? נביא לו יין וקצת כיבוד. לא יותר מזה."

אני חשה הקלה מציפה אותי. אני מתפשטת ומתכוננת למקלחת. בדרך כלל הוא מתרגש מהעירום שלי אבל היום משהו שונה. הוא הולך למחשב שלו ומחכה שאסיים להתקלח. 

בזמן שהתקלחתי, הוא כבר דיבר עם אותו החבר, והוא מודיע לי שבעשר הוא יגיע ועלינו להיות מוכנים. אני מייבשת את השיער, מתאפרת, ומתלבשת - שמלה שחורה עם חגורה מחמיאה, נעלי עקב עדינות אבל גבוהות, ומתחת, סט שחור וכמעט תואם של הלבשה תחתונה. כתמיד אני שואלת מה דעתו על האיפור. כתמיד, הוא מעביר ביקורת, ואני ממשיכה להתארגן.

מעבירים ויש על הבית, מנקים את ארון הספרים העצום (שהתברר לי לאחר מכן שהיה שייך להוריו), מכינים את הצ'יפס היקרים שמתחזים למתאבן מתוחכם ואת הגבינה היקרה שמלווה אותם. הוא מוציא דקנטר מהמזווה ומורה לי למזוג פנימה יין אדום. 

דפיקה על הדלת. לבי דופק במהירות שיא. תוך שנייה אני רואה אותו. גבר מבוגר, קרוב יותר לחמישים מלארבעים. מכוער. גוצי. עיניים רעבות.

אני מחייכת והוא מביט בי בתדהמה. אני לוקחת את המעיל שלו ומניחה אותו בחדר השני, ושומעת במעומעם, "יא בן זונה!", ואת אהובי צוחק בזחיחות.

אני חוזרת עם מגש מעוצב לתפארת, שעליו החטיף המאולתר שסידרנו לאותו אריק, והדקנטר עם היין. אריק משתאה מהדקנטר, כאילו לא ראה כזה בחייו. אהובי מתיישב על הכורסה שלו וחברו על הספה ממולו. אני מוצאת את מקומי הקבוע, על כרית אדומה לרגלי הכורסה, משתדלת להיות זקופה ככל הניתן, לחייך בלבביות. אני מרגישה כמו גיישה.

אני מגישה לגברים את החטיפים ואת השתייה שלהם, טועמת רק מדי פעם, כשאני מקבלת הוראה לעשות זאת. הוא מספר לאריק איך נפגשנו, עד כמה תמימה ונרגשת הייתי, עד כמה הוא פתח בפניי עולם שלם. אני שותקת ומהנהנת ברגעים הנכונים, עונה לשאלות לא נעימות.

"את שואבת עונג מכאב? כאב עושה לך טוב?"

אני מהססת, מעיפה מבט לעברו, מנסה להתנסח היטב, לחזור על המניפולציות שנאמרו לי. "בהתחלה לא, אבל מהר מאוד הצלחתי לקשר את הכאב לעונג. בעצם, אם חושבים על זה, כאב ועונג הם על אותו הספקטרום. המוח תופס אותם באותה צורה. הכי חשוב להרגיש, לא? אין סיבה להדביק תווית לתחושה."

הם מחייכים, מרוצים מהתשובה שלי, שכבר ידעתי לדקלם כל כך טוב. הם מדברים על "סיפורה של או", על מסיבות, על דברים אקסטרימיים וביזאריים שאני לא רוצה לחזור עליהם. אני חצי מקשיבה וחצי יראה ממה שעלול לקרות, וברגע של חולשה, אני מתקנת את הנעל וניגשת להביא לאהובי חתיכת צ'יפס.

"נראה לך הגיוני שאת נוגעת בנעל שלך ואז באוכל שלי? לכי מהר לשטוף ידיים."

אני סמוקה, קמה בגמלוניות לרגליי, מנסה להלך בחינניות המקסימלית בהתחשב בכך שהרגל שלי נרדמה. קולו הרועם עוצר אותי.

"ותחזרי בלי השמלה."

לבי עוצר לשנייה, אך אני מקבלת את ההוראה כמעין מטרד צפוי, שאני רואה אותו ברגע זה כמרגש. רק להוריד את השמלה. ייתכן שזה לא יוביל לדבר. אלטרנטיבית, ייתכן שזה יוביל למשהו מהנה עבורי. אני נכנסת לחדר השירותים הקטנטן וניצבת מול המראה, מפרקת את החגורה שהידקתי באכזריות סביב מותניי. עיניי בוהות במראה בפאניקה מושתקת. לאט לאט השמלה יורדת ואני נאלצת לקחת נשימה עמוקה, להישען על הכיור ולשנס את מותניי. אני יודעת מה מגיע. אני לא בטוחה שאני רוצה את זה.

אני חוזרת לסלון, לבושה רק בסט הלבשה תחתונה ובעקבים, השמלה מקופלת בידיי. אני מניחה אותה על השולחן ומבחינה מיד במבטו מלא העניין והרעב של אריק. לפתע הערב נעשה עבורו פי כמה וכמה יותר מעניין. אהובי נראה שהוא אינו מתרגש מהמצב, והוא מורה לי להתיישב, ולהכין לו עוד חטיף. 

עוברות כמה דקות כאילו דבר לא השתנה, פרט למבטיו של אריק. אני מחייכת במבוכה, מכרסמת בעדינות בצ'יפס, משתדלת להסתכל למטה. ידיי רועדות. מילה לא יוצאת מפי עד שאהובי אומר, כבדרך אגב, "אז, רוצה להצליף בה קצת?"

אני לא יודעת מה להרגיש. כנראה כבר שכנעתי את עצמי שאין טעם להדביק תוויות לתחושות. אני מרגישה את הפחד, את האימה המעומעמת, גם את הריגוש. הריגוש הזה מפחיד אותי, אבל ידעתי תמיד שהוא שם, והוא לא מתכוון להעלם. אני לא מגיבה, כמו בובת חרסינה, יושבת בדממה ומקבלת עליה כל עול שהאדונים יכתיבו לה. 

אריק חושב על זה לרגע ואהובי משכנע אותו תוך כמה משפטים חלקלקים. הוא מורה לי לעמוד ולגשת לקיר הסמוך אלינו - עליו תלויה תמונה ממוסגרת. עליי להסיר אותה, להניח אותה בעדינות על השולחן הגבוה בקרבתה, ולהישען על הקיר, תחת מובלט. אני רואה בזווית עיני את אריק מסיר מהקיר השני את אחד הצעצועים האהובים על אהובי, כה אהוב שהוא תלוי על וו באמצע הסלון - שוט פקיסטני אכזרי, שלא זכיתי לפגוש בו עדיין.

"איזה יפה היא, אה?" אהובי אומר ממקומו על הכורסה. אני לא רואה אותו, אבל אני מרגישה מהקול העמוק והמתענג שהוא מתכוון אליי. "תראה את הסימנים האלה. עבודה שלי. ממש כמו ציור, אה?"

"כן, זה מדהים," אומר אריק, בנימת קול שמתאימה לגלריית אמנות.

הם מדברים על הצלקות לאורך הגב שלי והירכיים שלי. כוויות חבל אכזריות, אדומות כדם, מתקלפות ומגרדות, מקשטות בצורת איקסים את כל הגב שלי מהכתף לאגן, את כל אחורי הירכיים שלי מהישבן אל הברך, וגם, איך לא, את התחת עצמו. אפילו בעוד שהם מתפעלים מה-"אמנות" אני מרגישה את הכוויות, שהוא שפך לתוכן אלכוהול, שורפות את העור שלי. הן שם עד היום.

ההצלפה הראשונה מגיעה בהפתעה. השוט הזה בהחלט כואב יותר משוטים אחרים שהוא ניסה עליי. אני לא מוציאה צליל. הצלפה נוספת, ושוב אני שקטה. עוד הצלפה. עוד אחת, ועוד אחת, כל אחת מהן אכזרית יותר מהאחרונה, ואני בקושי משתנקת.

"למה היא כל כך שקטה?" אריק שואל.

"לא, היא מדהימה," אהובי אומר בגאווה. "היא ממש מתאמצת להיות שקטה בשבילנו."

"זה בסדר שהיא תצעק קצת..." אריק אומר. אני מבינה את הרמז. בהדרגתיות, אני מרשה לעצמי לשחרר זעקות כשהוא מצליף בי. אני מרגישה את השוט מתחיל לקרוע את העור שלי, ולא אומרת דבר, רק משתנקת וזועקת. אני חייבת לעבור את זה.

הוא עדין יותר מאהובי, מלטף בין הצלפות, אבל עדיין, אחרי כמה דקות אני על סף דמעות, ראשי נוגע בקיר. הוא נשען לעברי, תופס את הסנטר שלי, ומנשק אותי. זו נשיקה רטובה ודוחה. אני מנשקת אותו חזרה בעל כורחי, בקושי עומדת על רגליי, מנסה להיות חזקה, בשבילו. אני מתנדנדת מעט כשהוא מיישר אותי.

"תורידי את החזייה."

אני בוהה בו לכמה שניות, מסירה את החזייה שלי, והוא משליך אותה הצידה. הוא מתחיל מיד למשש את החזה שלי.

"שמע," הוא אומר לאהובי, "אחד החזות הכי יפים שראיתי. וראיתי חזות יפים."

אהובי מוציא אנחת הסכמה מעט אדישה. הוא עדיין יושב על הכורסה שלו, משגיח על חברו, נהנה מההופעה.

אריק מנשק ומוצץ את הפטמות שלי, ותוך זמן קצר אצבעותיו מגיעות לבין הרגליים שלי. אני במחזור, וחוט של טמפון מבצבץ דרך הבד הרך של התחתונים, אבל נראה שהוא לא מבחין בזה. האצבעות שלו קשיחות ויבשות והן ממששות אותי באי-נוחות.

"כן, זה נעים לך?" הוא שואל בחצי אנחה.

אני ממלמלת, מוציאה קולות יבבה פתטיים, מנסה להגיד "לא". אף אחד מהם לא מבין, ותוך כמה שניות נמאס לאהובי והוא צועק באגרסיביות "תעני לו ב'כן אדון'!"

מיד, אני לוחשת "כן אדון", כמו ילדה טובה. 

אריק מרים את השוט בשנית, מורה לי להשען בשנית על הקיר, וממשיך להצליף בי. ניכר שהוא מתחיל לאבד שליטה, וזעקותיי הופכות לצרחות. אני מאבדת שליטה בעצמי לחלוטין, בכלל לא בטוחה מה קורה מסביבי, מתרכזת אך ורק בהמשך הנסיון לעמוד, להישאר על הרגליים. זה לא קל כפי שזה נשמע. הפעם העור שלי בהחלט נקרע. אני מיואשת, קולי צרוד ויבבות יוצאות מגרוני, כשאריק מפסיק ומתחיל ללטף את כל גופי. הוא מתרכז לאורך זמן בכל איבר, וידיו עדינות, אך משהו בהן גורם לי לאי נוחות.

"אתה רוצה להשתמש בה כמו שצריך?" אהובי אומר, ממקומו על הכורסה. אני דוממת, מנסה לא לנשום, לא לפצות פה.

"לא יודע... אם זה אפשרי..." אולי הוא מרגיש שאני לא באמת רוצה, שאני מפוחדת ומותשת, שמשהו כאן לא בסדר, כי אני שומעת את ההיסוס בקולו. 

"בטח שאפשרי. אבל..." אהובי נאנח באכזבה ואומר בטון מאשים, "הזונה במחזור. אתה יכול לזיין אותה בתחת אם אתה רוצה. היא מתה על זה."

אני באמת אוהבת את זה, אבל אני לא באמת רוצה את זה עכשיו. אני לא רוצה את זה איתו. איך אני אמורה להגיד את זה? איך אני אמורה להגיד משהו?

"באמת? מתה על זה?" אריק מעיף לעברי מבט, שוקל את מה שהוא שומע. "אתה בטוח?"

"ברור. אבל רק עם קונדום."

"כן, כן, בטח..."

אני לא מגיבה לדבר, עדיין מביטה ברצפה, עדיין המומה. הם מתמקחים עליי כמו על דג בשוק. אני לא בטוחה מה אני מרגישה לגבי זה - אני רק יודעת שאני מרגישה, המון. מה אמרתי קודם על תוויות?

אריק ניגש אליי, מתקרב שוב לפנים שלי, ואומר את שמי בעדינות. "את רוצה?"

אני לא יודעת מה להגיד. למעשה אני לא אומרת כלום. אני מביטה לעיניו ומשהו בהבעה שלי מרגיע אותו. הוא מנשק אותי שוב, ומשהו בי נכנע למצב, לגועל שבו, לחוסר המשמעות. אני אומרת לעצמי שלא אכפת לי מה הוא יעשה לי. 

כשהוא מרגיש בטוח שאני "רוצה את זה", על אף שלא אמרתי דבר, הוא מיישר אותי ואומר בקול עדין ומלטף, "עכשיו את תלכי להביא קונדום, תורידי את התחתונים, ואני אכנס לתחת שלך."

אני עושה כדבריו. כשאני מתכופפת ומסירה את התחתונים שלי, נדמה שהוא בוער, שעיניו יבקעו מחוריהן. הוא מניח כיסא במרכז החדר, מוריד אותי אל ברכיי, ומכופף אותי עליו, בדוגי. אני בטראנס, כמו פלסטלינה בידיו, מתנשמת בכבדות. עיניי פקוחות לרווחה. אני משעינה את ראשי קדימה, מנסה להיקבר בשיערי, ועיניי פונות אחורה ורואות אותו, את המכנסיים הפתוחים שלו, את הזין שלו מבצבץ דרכם. המראה מבהיל אותי מאוד.

"אז, האדון שלך אומר לי שאת אוהבת אנאלי," הוא אומר. "בואי נבדוק את זה."

אני רואה אותו משחיל את הקונדום ועיניי נעצמות. התמונה הזו, של זין זר מתקרב אליי, מרצדת לי בראש. אני מרגישה אותו מורח חומר סיכה ומצמיד את עצמו אליי. בהתחלה קשה לו להיכנס, ואהובי מורה לי לעזור לו. אני משחילה יד לאחור, מכוונת אותו, והוא בפנים. למען האמת, אני לא מרגישה כאב או לחץ. באותו הרגע אני לא מרגישה כלום. אני שומעת את עצמי משתנקת אך למעשה הכל נעשה עמום יותר. תוך כמה שניות הוא גונח ברעש ומתחיל לזוז יותר מהר, אבל אני עדיין לא מרגישה הרבה.

"איזה חור תחת יש לה, אה?" אהובי אומר, ואריק מסכים איתו בין גניחות. "תגיד, אכפת לך שאני אבוא ואשב מולה? אני רוצה לראות את הפנים שלה."

"בטח, אין בעיה," אריק נאנח, עדיין מפמפם.

"אני רק לא רוצה להפריע לך..."

"לא, לא, מה פתאום." כה מנומסים.

אהובי נעמד סוף סוף ממשכנו והולך בצעדים איטיים לעברנו. אני מנותקת, עיניי פקוחות ואני בקושי רואה, אבל אני מבחינה בו כשהוא נכנס לשדה הראייה שלי ומתיישב על שידה ממולי. הוא מביט בעיניי ומחייך חיוך עדין ומרוצה. הוא מחזיק את ידי. אני עוטה ארשת אטרקטיבית יותר, מנסה להנות, להרגיש קצת יותר, אך אני בהלם רב מדי.

נימת קולו עדינה כל כך כשהוא מדבר אליי, עיניו כה רכות - מה שהופך את המילים לקשות יותר. "הוא שילם לי כדי לזיין אותך, את יודעת. 600 שקל."

המילים מגיעות אליי רק לאחר כמה שניות, אך כשהן מגיעות, כל גופי נותר בתדהמה ובזעזוע. אני מנסה לעכל אותן בעוד שאריק מזיין אותי, מנסה להבין מה זה אומר. אני יודעת מה זה אומר. אני מרגישה את עצמי מתחילה להישבר, מביטה באהובי בעיניים נבגדות.

"איך זה מרגיש שזין של לקוח בתחת שלך?"

אני לא מסוגלת לענות. אני לא מסוגלת לחיות. כנראה שכל העניין מחרמן את אריק עוד יותר, כי הוא זז לפתע מאוד מהר, ואני נאלצת לתפוס בחוזקה את ידו של אהובי ולהצמיד את פניי לכיסא. הוא גומר בקולניות, ודיי במהירות. 

שניהם נעמדים מעליי, רגועים כאילו דבר לא קרה. אריק מניח את הקונדום המשומש מתחת לשולחן ורוכס את מכנסיו. אהובי עומד לצדו. שניהם מסתכלים למטה, עליי. אני עדיין מתאוששת, צמודה לכיסא, רגליי פתוחות. אני נושמת בכבדות ועדיין לא מסוגלת לחשוב על דבר חוץ מהמילים שנאמרו לי. 

"איזה מדהימה היא," אהובי אומר. אריק מסכים איתו. 

הם נותנים לי כמה שניות, אבל מנוחה מוגזמת היא לא משהו שאהובי דוגל בו. "יאללה, קומי," הוא אומר. "תכיני לנו קפה."

לוקח לי זמן. לאט לאט, אני קמה על רגליי, מתנדנדת, ואריק עוזר לי להתייצב. אני מועדת לעבר המטבח, מעיפה מבט חטוף אליהם, מנסה לחייך. 

אני ניגשת למלאכה ומכינה שתי כוסות גבוהות של קפה שחור, כמו שהם אוהבים, כמו שאני כבר יודעת להכין כל כך טוב. שתיהן מוכנות, מושלמות עם קצף למעלה, אך אני לא מסוגלת לזוז. אני עומדת מעל כיור המטבח, פי פעור בתדהמה. אני מתחילה לבכות. בכי עדין, שקט, לא משהו שהם יכולים לשמוע. מעין ענן שחור עוטף אותי כשאני מבינה שעברתי נקודת אל חזור שמעולם לא רציתי להתקרב אליה. כסף עבר ידיים כדי שמישהו יהיה בתוכי. רשמית, אני זונה, וזה לעולם לא ישתנה. ההבנה הזו קשה מנשוא ונדמה שאני לא אפסיק לבכות לעולם, אבל אני מצליחה להשתלט על עצמי. אני מוחה את הדמעות מעיניי ומביאה להם את הקפה שלהם.

הפעם שניהם יושבים על הספה, ואומרים לי בעליזות שהקפה מושלם. אני מתיישבת על הכרית שלי לרגליי אהובי, כאילו כרגיל. אני שקטה, מביטה למטה, מחייכת חיוך מזויף. 

"את בסדר?" אריק שואל. "מה, לא נהנית? זה מעליב."

אני רואה את הזעם מתחיל להתפתח בעיניו של אהובי וממהרת לתקן את המצב. "לא, בטח שנהניתי. גמרתי שלוש פעמים," אני משקרת. "אני פשוט לא רגילה... זה לא... אף פעם לא... מכרו אותי..."

אריק מהנהן בהבנה, מרוצה מכך ש-"גמרתי". אהובי, לעומתו, מצקצק. "לא מכרו אותך, השכירו אותך. זה רק נימוס. הוא נותן לי להשתמש ביאכטה שלו, אני אתן לו להשתמש בזונה שלי."

אני מרגישה כמו גופה לאורך הזמן שאריק נשאר שם, והשיחה הופכת לשיחת חולין ביניהם, משהו שלא מערב אותי כלל. עדיף לי כך, ואני נותרת עם המחשבות שלי, מחשבות הרסניות וכואבות, שאני מסווה למופת. כשאריק הולך, אני מחייכת בלבביות ומברכת אותו לשלום. השאלה בוערת בגרוני, אך אני מחכה לרגע המתאים, כשאהובי מתיישב על הספה וקורא לי לשבת איתו.

"זה נכון?" אני שואלת. "הוא באמת שילם לך?"

"מה פתאום," הוא אומר בפשטות. "האמנת לזה? סתם אמרתי את זה כדי להלחיץ אותך קצת."

מילים כה פשוטות שנאמרו באגביות שכזו, והן הסירו סלע עצום מלבי. לפתע הגוף שלי נרגע, והכל נראה קל יותר. "יופי," אמרתי.

"מה, לא היה לך כיף?" הוא אומר, ואני שומעת את ההשתטות בקולו. "באת, חבר שלי הגיע, זיין אותך בתחת, חטפת קצת שוק, הוא הלך... והכל ממשיך כרגיל. מה, לא נחמד?"

אני מחייכת ומהנהנת. הכל פשוט יותר ככה, כפי שהוא מצייר את זה. כנראה שאני עדיין נראית מעט טרודה כי הוא שואל, "מה? מה את מהרהרת?"

"סתם, פשוט..." אני מנסה למצוא את המילים. "זאת הפעם הראשונה שעשיתי סקס ו... זאת לא הייתה הבחירה שלי..."

תוך שנייה הוא פולט "פפפפפט" מזלזל. "בסדר, בחירה שלך, לא בחירה שלך. זה מה שאת צריכה, להרגיש שמשלמים עלייך כמו זונה, והבאתי לך את זה בתנאי קליניקה."

מסיבה כלשהי, זה נשמע כל כך משכנע, כל כך הרבה יותר קל, לחשוב על זה ככה. אני מחייכת, חיוך יותר אמיתי. אנחנו הולכים למיטה, צוחקים, מתכרבלים, מדגדגים. הלילה נהפך פתאום ללילה רומנטי. ביום לאחר מכן, אני כבר מסתכלת על כל העניין כהתנסות חיובית.

אולי שנה לאחר מכן, אני סטודנטית ואני גרה בירושלים. נפרדנו מזמן, אחרי שהוא שבר כל גבול אפשרי וסיכן את חיי, הטיח את ראשי בקירות וחשף בפניי עד כמה הוא יכול להיות פסיכופת. אני יוצאת עם גבר שהוא ההיפך ממנו, שאוהב אותי, שאכפת לו ממני. על הנייר, טוב לי.

מדי לילה, אני חולמת על הערב הזה. אני משחזרת אותו בראשי, וקשה לי לעצום את עיניי בלי שאני רואה את המכנסיים הפתוחים האלה, את הקונדום המשומש, שומעת את הקול הרך לוחש מילים ששוברות את לבי. אני מבינה שמשהו כאן לא בסדר.

אחרי שאני מאבדת את הרצון לחיות ומגיעה למיון בהדסה בחמש בבוקר, בעיצומה של תקופת מבחנים, שני פסיכיאטרים מאבחנים אותי ב-PTSD. זה בהחלט מסביר את חוסר השינה המגוחך שלי, שאחראי לחלק גדול מהציונים הנוראיים שלי. מפנים אותי לפסיכולוגית שמתמחה בקורבנות תקיפה מינית. אני מכחישה שמה שעברתי היה תקיפה מינית. אף אחד לא אנס אותי, לא קשר אותי, לא הכה אותי, לא איים עליי. יכולתי להגיד לא, לא? במשך חודשים זכרתי את החוויה הזו כחוויה חיובית. אז למה היא רודפת אותי?

לפני כמה שבועות הודתי בפעם הראשונה בפני אותה הפסיכולוגית שזה היה אונס. נדמה היה שהיא חיכתה לרגע הזה בנשימה עצורה, והיא אמרה לי שהיא גאה בי. אישית, אני עדיין לא בטוחה שזה היה אונס. אני רק בטוחה בכך שהכל נהרס עבורי מאז. אם פעם הרגשתי הכל ובעוצמה רבה, עכשיו הכל נעשה דהוי ויבש. זה נגמר מזמן, ואני שמחה שזה נגמר, אבל זה עדיין איתי. אני יודעת שהוא לא חושב על זה, לא מתעמק בדבר, רק חושב על עצמו ועל התענוגות שלו. למעשה, ממנו כבר לא אכפת לי. אכפת לי ממה שנעשה לי. אכפת לי מהלילות חסרי השינה. אכפת לי מהשקיות מתחת לעיניים והמבט שמזמן שאלות לא נעימות והעייפות שלא נגמרת. נמאס לי להרגיש שאין לי ערך. נמאס לי להרגיש שהכל מזויף. הכל נמאס.

אם קראתם את כל זה, תודה רבה. אני מתארת לעצמי מה אתם חושבים עליי, ואם אתם רוצים להאשים אותי במשהו, בבקשה שמרו זאת לעצמכם. הדברים היחידים שאני באמת צריכה ומחפשת הם תמיכה, וטיפים לשינה טובה.

ד.