כמו שאתם בטח לא יודעים, אני בצופים מכיתה ד, וזה באמת חלק משמעותי בחיים שלי. אני נהנית בפעולות ובטיולים במיוחד, וכל ״ציון דרך״ כמו מעבר דרגה או טיולים משמעותיים-אני מחכה לו מהרגע שהגעתי לצופים.

והשנה, שנת קורס של כיתה ט, זו שנה שבה לומדים להיות מדריכים ולהיות חלק מהשכב״ג. חיכיתי לה באמת בכיליון עיניים, כי היא נחשבת באמת שנה משמעותית וכיפית... ובאמת הפעולות לימודיות ולא סתם כיף אלא יותר מזה-למידה על איך להיות מדריך.

אבל הצטרפו השנה ילדים חדשים שלא היו בצופים בכלל, לא יודעים מה זה היה נכון, ומה זה טיול ים אל ים והבטחה ואפילו מה המשמעות של שנת קורס. ילדים שלא מבינים מה זה צופים ומה המשמעות של זה. שמצטרפים רק כי כולם שם, כי זה קול ומגניב או מה שזה לא יהיה, שזו סיבה מובנת, אבל כי הי וכל מה שעוברים בה בנויה על מה שעוברים בצופים משנים קודמות. וכל הילדים החדשים האלה הם לפחות 20, כמעט חצי מהגדוד. ואני רואה בפעולות איך הם לא מבינים במה מדובר, למשל הייתה פעולה שבה לומדים את המשמעות של משחק פתיחה קצר לפני פעולות, וכל ילד היה צריך להמציא משחק ולהעביר אותו לקבוצה, משהו בסגנון משחק קצר עם גורמים שונים שנותנים לנו (פעולה עם אבנים/חבלים וכו) וילדה אחת שהייתה צריכה להשתמש באבן החליטה להיות ״מקורית״ ולעשות דיון על האבן ועל המשמעות שלה. הכל טוב ויפה, אבל הרעיון של הפעולה זה לא להיות מקורי, אלא ללמוד לעשות משחקים קצרים עם הגורמים שניתנים והזמן שניתן, ועל המשמעות. וכל הילדים החדשים לא ממש הבינו מה זה אומר.

זה מעצבן אותי, כי חיכיתי לשנה הזו כלכך הרבה, ובאים חבורת ילדים והורסים את כל הגיבוש של הגדוד שהיה קשה לבנות.

בכיתה ז כששילבו את הקבוצות לגדוד אחד גדול, אי אפשר היה שלא להבחין בקבוצות הקטנות של החברים שמחולקות לפי החברים שהבאנו מהבצפר, וזה היה די מבאס כי אני לא הייתה בחבורה של ההכי מקובלים וכל זה, הייתה לי את חבורת הבנות שלי. הייתי דומיננטית, ודיברתי עם כולם, והשתתפתי בהכל ושמו לב אליי, אבל לא הייתי שם. ובמהלך השנתיים הגדוד התגבש ואני לא אומר שעברנו שינוי אדיר, אבל היה ניתן להבחין בקירבות חדשות שקורות רק בצופים בלי קשר לבצפר ולשאר החיים.

וכשהילדים החדשים הצטרפו בשביל להיות עם החברים שלהם, הכל חזר להיות אותו דבר. כל חבורה תקועה בתחת של עצמה. וגם אם אתה היית בצופים מכיתה ד אתה לא תהיה דומיננטי מול הילדים החדשים שמשתייכים לקבוצה הגדולה שממלאת את הגדוד. אני לא אחת מאלה, אני יודעת להראות מה אני יכולה לתת, והמדריכים יודעים כמה אני מסורה ומשקיעה גם בלי שאני אהיה בחבורה של הילדים שהולכים בערב לצאת אחרי הפעולה בשישי. אבל לא מדובר בהסתכלות של המדריכים, אלא בהידחקות שלי ושל חברות שלי בעיקר הצידה, החוצה. יש לנו טיול בסופש (כן למרות הסופות) וחברה שלי לא יוצאת רק כי היא יודעת שלא יהיה לה כיף ושנהיה בצד. ויצא שרק אני וחברה אחרת שלי יוצאות, וברור לנו שנהיה לבד, ושיהיה קשה להיות חלק מהגדוד ומכל הפעולות והדברים שנעשה שם. אני עוד יודעת איך להיכנס ולהשתתף, אבל חברות שלי (שיצאו למשל לטיול פתיחה ולא יצאתי כי היה לי את השבר ברגל) סיפרו לי כמה חרא היה ושהן היו לבד כל הזמן. אז איתי זה בטח לא יקרה, אבל זה בכל זאת מבאס, כי יש גבול כמה אני יכולה לדחוף את עצמי לתוך קבוצה של ילדים צבועים שעפים על עצמם.

מכעיס.