כולם כועסים לפעמים, זה רגש טבעי.
לפעמים על ההורים שלא מבינים, לפעמים על החברה שלא מתחשבת, לפעמים על החבר ששוכח את יום ההולדת.
אבל הכי כואב, כשכועסים על עצמנו.
זה לא כעס שאפשר לפתור בעזרת דיבורים, והוא לא נגרם מטעויות של אחרים.הוא נגרם מטעויות שלי.
לפעמים אפשר לתקן את אותן טעויות, אך זה דורש מאמץ רב.
זה קורה לי הרבה פעמים בזמן האחרון, כעס שמשתלט עלי בפתאומיות, כשאני מבינה מה עשיתי, מה החמצתי ומה הייתי יכולה לעשות אחרת.
למה אני כועסת?
1. אני מרגישה שמנה. אני כמעט בת 12 ושוקלת 50. שלא תבינו אותי לא נכון, אם תסתכלו עלי לא תגידו שאני שמנה. אני גבוהה, וזה פחות או יותר מותח אותי, אם כבר אז "מוצקה". בנוגע לפנים, חושבים שזה מבנה פנים מרובע. אבל אני עדיין מרגישה כבדה. ורע לי.
2. אני אוהבת לצייר, ואין לי אינטרנט בבית. סבתא שלי גרה מולי, ובביתה יש אינטרנט, אז אני הולכת לשם עם המחשב הנייד ויש לי אינטרנט. מוגבל, אבל יש. ועכשיו הבנתי שזה לא מספיק, כי אני מציירת הרבה ואני רוצה להתקדם בציור ולצייר תמונות שאני רואה באינטרנט.
3. באופן כללי אני מרגישה שהזמן צוחק עלי, מתגרה בי. ואל תשאלו איך כי אני לא יודעת איך להעלות את זה על הכתב.
פשוט ככה. הזמן בורח. כל הזמן אני בלחץ ממה שהולך לקרות. מצטערת על כך שלא ניצלתי את אתמול.
4. אני רעה. עצלנית, לא עוזרת להורים, בטלנית. לא מרוכזת רוב הזמן, אנוכית. אפילו עכשיו, אמא חושבת שאני מכינה עבודה באנגלית ובעצם אני כותבת פוסט מטומטם, בבלוג מטומטם על החיים המטומטים שיש לי. באסה.
שלכם, לא בידידות(ואל תשאלו למה, מצב הרוח שלי הערב- ממש לא בעננים)
שרויה בחלום נצחי(נראלי סיוט)
בייי 
הלכתי לכתוב עבודה...
רק רגע, לפני שנפרדים, אפשרחיבוק נחמה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
