קלמנטינה

הגיע התאריך, האחד בספטמבר שנת 980 לספירה.

השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר.

חדר השינה שלי. אני ער בערך מ3 לפנות בוקר, מונה את הדקות הארוכות לקראת השעה 5.

שמתי לב שבמכתב שכחו לציין באיזו שעה התלמידים צריכים לעבור במעבר המלכים.

פתחתי את חלון החדר שלי שהשקיף לצד הצפוני של המכתש. כל הזמן שהייתי שם סבלתי מהקור, כל השנה. מה שעודד אותי פחות זה שהנוף הנשקף מחלוני היה "הכנסיה הגדולה של המכתש", שזה היה מגדל גבוה עם שעון מובנה שצלצל בכל שעה עגולה, ליד המגדל צריפון קטן שמיועד לתפילות, ובין המגדל והצריפון לחלון החדר שלי השתרע על פני כמעט דונם בית קברות עתיק.

השעה היתה רבע לחמש. תהיתי למה איגנוטוס רצה להעיר אותו כל כך מוקדם. לפי ההיכרות שלי עם המנהלים לא תהיה להם בעיה גם אם נגיע להוגוורטס באחת עשרה בלילה.

השעה הייתה שתי דקות לחמש. נזכרתי בפעם האחרונה שראיתי את הפלפאף. היא אמרה לי שאני צריך ללכת לבית הימני ביותר. הגענו למכתש ממזרח, כך שימין זה צפון. האם יש סיבה מסוימת שהיא נמנעה מלהזכיר שהבית הוא הצפוני ביותר בכפר כולו?

עשר שניות לחמש. שמעתי צעדים מתקרבים לחדר שלי.

חמש. דפיקות בדלת. כבר הייתי לבוש ומוכן, כל מה שנשאר לי עשות זה לפתוח את דלת החדר שלי ולעטות את החיוך הכי מקסים שאני יכול, ומכיון שמדובר באיגנוטוס פברל היתה זו משימה קשה ביותר.

פתחתי את דלת החדר שלי. איגנוטוס היה לבוש גלימת מסעות.

"קום, קאצ'ברצ'! ארוחת הבוקר מחכה לך!" איגנוטוס אמר בפנים חמורות סבר.

יצאתי מחדרי בלי לומר מילה וסגרתי את דלת החדר מאחורי. ירדתי לחדר האוכל, שם חיכה לי טום שישב במקומו והמתין לאחרים, מביט בצלחתו הריקה המונחת לפניו.

התיישבתי לצידו.

"בוקר טוב," אמרתי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה תקשרתי עם אחד משני בניו של איגנוטוס.

טום הסב את ראשו לעברי. הוא הביט בי לכמה שניות, נועץ בי את עיניו הכחולות העמוקות במבט אטום, ולאחר רגע ענה: "בוקר אור".

"נו, אתה מתרגש?" שאלתי בקלילות.

טום הביט בי ארוכות.

"אני חושב שלא," הוא אמר לבסוף וחזר לנעוץ בצלחתו מבטים אטומים.

"הכל... בסדר?" שאלתי אותו. החלטתי לברר פעם אחת ולתמיד למה הוא ואחותו בקיפאון שכזה.

"כן!" הוא אמר במהירות ונעץ בי מבט קפוא.

הסתכלתי עליו מחויך.

"נו... תשתחרר קצת!" אמרתי, מנופף בידי מול עיניו.

הוא המשיך לבהות בי בקיפאון.

"אהה..." נאנחתי.

לאחר רגע קט של מחשבה שאלתי אותו: "איך אתה בקווידיץ'?"

טום משך בכתפיו, ומיד לאחר מכן הופיעו מלודי ואיגנוטוס.

לאחר ששניהם התיישבו בקומותיהם בסמוך לשולחן איגנוטוס הניע את שרביטו וצלחותינו התמלאו כל טוב.

בשעה רבע לשש בדיוק עמדנו ארבעתינו מחוץ לאחוזת פברל שנמוגה לאיטה בתוך האדמה ככל שהתרחקנו ממנה, עד שנעלמה לגמרי כשהיינו מחוץ למכתש.

היינו בשביל נחמד שהוביל כנראה לערים אחרות. צעדנו לאורכו, כשלפתע איגנוטוס נעצר.

נעצרנו איתו.

הוא הצביע על גויה של חתול אפור ששכב בצד הדרך, מעלה עובש.

"ז'ה מפתח המעבר ששששלנו! געגעו בו!" איגנוטוס אמר ורץ לנגוע בחתול. טום ומלודי עשו כמוהו בלי לחשוב, אז נגעתי גם אני בחתול שהחל לזהור באור כחול ולהעביר אותנו לשביל אחר, כנראה רחוק מאות קילומטרים מהמכתש.

מולנו עמד מעבר המלכים, ליד עיר הבירה. מעבר המלכים היה למעשה מעין אכסדרה שהייתה בין שני מרכזים מסחריים. בקירות האכסדרה היו דלתות שהובילו למגוון אכסניות, בתי מרחץ ובתי אירוח.האכסדרה החלה בקצה השביל שארבעתנו עמדנו בו והסתיימה בעיר הבירה.

"ילדים, אני לא נכנש אתכם! אתם תיכנשו לבד!" איגנוטוס אמר.

"טום, אתה נכנש ראצ'ון!" איגנוטוס פקד על טום.

השעה הייתה שש בבוקר, לכן מעבר המלכים היה ריק. טום צעד תשעה צעדים של עקב-צמוד-בוהן ולאחר מכן נעמד במקומו, גורר בזהירות את כף רגלו, ואז נעלם בעננת עשן שחורה.

"עכצ'יו מלודי!" איגנוטוס אמר. כשמלודי החלה להתקדם נשמעו קולות של אנשים מרחוק.

מלודי כבר הייתה בתוך מעבר המלכים, לכן לא היה טעם להחביא אותה. אבל אני הייתי צמוד לאיגנוטוס.

הוא שלף גלימה כסופה וכיסה בה אותי ואותו בעה שמלודי נעלמה בעננת עשן שחור.

"עכצ'יו אנחנו בלתי נראים!" איגנוטוס ציין. ניסיתי להתבונן באיגנוטוס בהערכה אבל לא ראיתי אותו.

למזלנו, מי שהגיע למעבר המלכים לא היו מוגלגים. זו הייתה מכשפה שלבשה בלויי סחבות ולקחה איתה ילד שנראה בן גילי. היה לו שיער חום סבוך עם קבוצת זבובים שעפה סביבו וסביב גלימתו הבלויה באופן קבוע. הוא היה עם הגב אליי ולכן לא ראיתי את פניו.

"אויש... גם כן הקוסמים האלה... לא יכלו למצוא לעצמם דרכים פחות מסובכות להגיע לבית ספר שלהם?" היא מלמלה לעצמה.

הילד עם הזבובים הסתובב לעברה. היו לו משקפיים עבות ואף כפתור.

"אה?" האישה אמרה ובהתה בילד שלה בטמטום.

"אה, עזוב אותי, חמודי. תעשה את התשע ושלושת רבעי הצעדים שלך..." היא אמרה לילד.

"מהר, לפני שיבואו מוגלגים ויתחילו לשאול שאלות! למה הבן שלי כל כך איטי? זה הכל אבא שלו! אני לא הייתי כזאת! יש לו זמן תגובה איטי כל כך, וגם אין לו טאקט! אני לפחות יכולה לשלוט בדיבור שלי כשצריך-" היאשה אמרה והשתתקה לפתע, מביטה בבנה שנעצר שוב בעיני עגל.

לקחו לה כמה שניות להגיב.

"נו, תתקדם, ביאל! מהר, לפני שיבואו אנשים!" היא אמרה.

הילד שכנראה שמו ביאל מיהר להתקדם. הוא התקדם הרבה יותר מהמקום שבו טום ומלודי נעלמי בעננת עשן.

"נו, יופי אמא, עכשיו בלבלת אותי בספירת הצעדים!" ביאל אמר בקול גבוה.

"אבל מהר! אנשים באים!" אמא של ביאל אמרה.

"למען האמת, גיברת קטנטנה, האנצ'ים כבר פה!" אמר איגנוטוס והוריד את גלימת ההיעלמות, מדגיש את האות יו"ד במילה גברת.

"רואה, כבר יש פה אנש-" החלה האישה לומר, אך נעצרה באמצע ואמרה לי: "שלום לך, ילד חביב. אולי תוכל לעזור לבני ביאל להתקדם במעבר המלכים כדי שיוכל להגיע להוגוורטס?"

"אין בעיה, גברת." אמרתי.

"תודה על האירוח, מר פברל!" נופפתי בידי לאיגנוטוס והלכתי משם שלוב זרועות עם ביאל.

איגנוטוס נופף לי חזרה בחיוך חסר שיניים. הנה הוא, מנופף לי בחביבות. לפתע הערכתי אותו מחדש. איך לא הערכתי אותו במשך שנה וחצי? למה כל כך רציתי לברוח מהבית שלו להוגוורטס? לפתע חשתי כלפיו חיבה עזה. הוא דאג לי במסירות כל הזמן שהייתי אצלו. הוא הכין לי עוד אוכל, דאג לי למקום לישון ואפילו שיחק איתי קווידיץ'! איך יכולתי להירתע ממנו?

ואז ביאל החזיר אותי למציאות.

"מה עושים?" הוא שאל.

"א, זה פשוט, תראה," אמרתי, פבעתי מתחילת מעבר הלמכים תשעה צעדים של עקב-צמוד-בוהן, כמובן שספרתי את תשעת הצעדים בקול, ואז נעצרתי במקומי.

"עכשיו, ביאל, שים לב!" צעקתי לעברו. הוא עמד בכניסה למעבר המלכים והביט.

"אני גורר לאט לאט את כף הרגל שלי," אמרתי בעודי גורר את כף רגלי, "עד ש-"

ואז הכל סביבי נהיה שחור ומחניק. השתעלתי.

כשהעשן התפוגג עמדתי מול טירה גדולה. לצידי היה אגם גדול. לא ראיתי את הבקתה של המנהלים בשום מקום, אבל ראיתי את היער שהקיף את הבקתה רק שהוא היה הרבה יותר קטן ואחרי האגם המוזר הזה.

חוץ מהאגם היו סביב הטירה מדשאות, חחמות, מגרש ספורט ועוד הרבה דברים שהופיעו בערבוביית צבע מול העין.

התקדמתי לעבר הטירה. נראה היה שכחצי תריסר ילדים עמדו בסמוך לדלת הכניסה.

ביאל הופיע מאחורי בעננת עשן שחור יחד עם זבוביו.

"סליחה, מה קרה? למה לא נכנסים?" שאלתי ילדה גבוהה וחיוורת עם שיער בלונדיני גולש.

"אה, הם לא פתחו את הדלת! כמובן שניסיתי לפתוח בעצמי אבל הטירה נעולה מבפנים!" הילדה אמרה בהתנשאות.

"שמי הוא ג'יין וויט, ואני אהיה הילדה הראשונה שאקבל ינשוף!" היא אמרה והושיטה את ידה לחיצה.

לחצתי את ידה באיטיות. היו לה פנים צרות, אף סולד ועיניים קרות, צרות ואפורות.

"מי אתה?" היא שאלה.

"אני קאת'ברט בינס," אמרתי. לא לגמרי הבנתי מה הילדה זאת רוצה.

"רק שתדע שאבא שלי, רומולוס וויט, בקשר טוב מאוד עם סלאזר סלית'רין!" היא ציינה בפני כאילו היא בכלל לא שמעה שהצגתי את עצמי.

"טוב... אני די מכיר את כולם... ארבעתם אוהבים אותי ואפשר להגיד שהם הצילו את חיי..." אמרתי בהצטנעות.

ג'יין הרימה גבה. שמתי לב שאנחנו עדיין לוחצים ידיים.

"אה... את מוכנה להרפות את היד שלי." שלאתי. "בבקשה?" הוספתי מיד.

"אה, כן, כמובן!" היא אמרה ומיד פנתה לביאל, הושיטה (בסלידה מסוימת) את ידה ללחיצה ואמרה: "שמי הוא ג'יין וויט, ואני אהיה הילדה הראשונה שאקבל ינשוף!"

ביאל הושיט לה את ידו המיוזעת. הם לחצו ידיים, מה שנראה לג'יין קשה מאוד והיא הרפתה מידו בגועל.

"אא... אני ביאל מאלפוי..." הוא אמר באיטיות.

"הו, מאלפוי, אתה מחליא אותי! חייבים להפוך אותך לקוסם מן השורה!" פסקה ג'יין בהחלטיות.

זה אולי יישמע לכם מוזר, אבל למרות שהיא עילאית ומתנשאת ומגעילה היא דווקא התחבבה עליי יותר ויותר מרגע לרגע. אבל נראה שעל ביאל היא לא התחבבה כלל. הוא מצמץ בעיניו, הטיב את משקפיו לאפו, ומרוב לחץ הצדיע ואמר "כן, המפקדת!"

בהמשך הגיעו עוד עשרים ילדים בערך, ולאחר כשעתיים נפתחו דלתות הטירה.

כל הילדים רצו פנימה.

את פנינו קידם אולם כניסה מפואר. כשכולנו היינו בפנים ראינו את גריפינדור והפלפאף רצים ברישול לעברנו ממסדרון צדדי.

"הו, שלום לכם!" גריפינדור קידם את פנינו. "אני מתנצל שלקח לנו הרב זמן לפתוח, ובאמת היינו מגיעים הרבה יותר מוקדם, אם מישהי פה לא הייתה מחליטה שזה זמן טוב להחליק את השיער!" הוא אמר ונעץ בהפלפאף מבטים עצנניים.

היא הביטה בהלם הגריפינדור ואמרה לו "אבל זה קרה רק בגלל שרוונה הכניסה את השרביט לה לשיער שלי!"

"טוב, מה שתגידי," גריפינדור התנשם, ואמר: "אני מתנצל שלא כתבתי באיזה שעה אתם אמורים להגיע. אתם מוזמנים בינתיים לשוטט באולם הזה, באולם הגדול פה משמאל ובמדשאות בחוץ. אבל זכרו: לא ללכת לאיבוד, ובשעה שמונה בדיוק," הוא נעצר והביט בהפלפאף בגבה מורמת שצחקקה במבוכה, "בשעה שמונה בדיוק כולם צריכים להיות באולם הגדול ולהמתין להוראות!" הוא אמר, הניף את שרביטו וכל מה שהוא אמר (חוץ מההערות להלגה וההתנצלות על האיחור) הופיעו בשלט ענק שנתלה על קיר אולם הכניסה, באולם הגדול, במדשאות ועל דלת הכניסה. היה קשה מאוד לפספס את אחד השלטים.

הוא והפלפאף רצו משם כשהם מדברים בלהט תוך כדי ריצה. בינתיים ירד על המדשאות אוכל מהשמיים.

השעה הייתה עשר בבוקר והייתי צריך להעביר עשר שעות עם חברי החדשים, שהם כנראה ג'יין וביאל. טום ומלודי נעלמו משום מה.

"אתה בטוח שהם בקשר טוב איתך, קאת'ברט?" ג'יין שאלה אותי. ישבנו במדשאות בסמוך לעץ רחב ידיים היא, אני, ביאל ועוד ילד נמוך וחיוור עם שיער שחור קצר ופנים עגולות שישב והסתכל עלינו.

"מי?" שאלתי.

"מייסדי הוגוורטס כמובן!"

"אה, כן, כמובן!"

"אז למה הם לא התייחסו אליך?"

חשבתי לפני שעניתי.

"את באמת חושבת שהיה להם זמן להתייחס אליי? את בעצמך ראית כמה לחוצים הם היו!" אמרתי לבסוף.

"אהא..." היא מלמלה.

אחרי חצי שעה היא שאלה אותי איך מייסדי הוגוורטס הצילו אותי. משום מה לא הרגשתי בטוח לספר על זה, במיוחד לא לג'יין, אז שתקתי. היא הסיקה מכך שהמצאתי את זה שאני בקשר טוב איתם. לא היה אכפת לי שתחשוב את זה.

אחרי ארוחה טובה ג'יין ניסתה לדבר עם הילד הנמוך שהיה שם.

"שמי הוא ג'יין וויט, ואני אהיה הילדה הראשונה שאקבל ינשוף!" היא אמרה לו.

"ממ...מיאו?" הילד אמר ורץ משם.

משכנו בכתיפינו ושבנו לאכול. אני, ג'יין וביאל לא החלפנו שום מילה ולא קמנו ממקומינו מתחת לעץ עד השעה שמונה בערב שאז כולנו התכנסנו באולם הגדול יחד עם עוד כמאה ילדים שהגיעו במהלך היום.

היו באולם הגדול מלא כיסאות מסודרים בשורות מול במה. כל התלמידים התיישבו. על הבמה היה שולחן מכוסה במפה צחורה עם כיסאות ריקים בסמוך אליו.

כשכולם נכנסו לתוך האולם, דלתות האולם נסגרו ומתוך חדר צדדי בסמוך לבמה יצאו גודריק גריפינדור, סלאזר סלית'רין, רוונה רייבנקלו והלגה הפלפאף. הם צעדו בטקסיות לאורך הבמה, לבושים בגלימות מגוהצות לקול מחיאות הכפיים הנרגשות של התלמידים שקמו ממקומותיהם מתוך יראת כבוד.

ארבעת הקוסמים נעמדו בשורה מולנו, על הבמה. התיישבנו בכיסאות בחזרה.

"ערב טוב!" הכריז גריפינדור. הוא לבש גלימה אדומה-זהובה מגוהצת. הוא החזיק חרב משובצת אבני אודם.

"ברוכים הבאים!" הכריז סלית'רין. הוא לבש גלימה ירוקה-כסופה מגוהצת. הוא ענד תליון עם נחש על צוארו.

"אנחנו שמחים שבאתם!" הכריזה רייבנקלו. היא לבשה גלימה מגוהצת בצבעי כחול-ברונזה. על ראשה הייתה עטרת.

"אנחנו מאחלים לכם דרך צלחה בבית הספר הוגוורטס!" הפלפאף הכריזה. היא לבשה גלימה צהובה-שחורה מגוהצת. היא החזיקה ספל בידה.

"אנחנו שמחים לראות היענות מוגברת למכתבינו!" גריפינדור אמר.

"אנחנו גאים לראות מאה ושלושים תלמידים שילמדו במחזור הראשון!" אמר סלית'רין.

"זה הזמן להתחיל," רייבנקלו אמרה.

"הבה ניגש לסיבה שלשמה הגענו כולם, בית הספר והלימודים!" הפלפאף אמרה.

הם דיברו בסדר קבוע. קודם גריפינדור, ואז סלית'רין, רייבנקלו, הפלפאף ושוב גריפינדור.

"את בית הספר ננהל ארבעתינו יחד!"

"אנו גם נלמד מגוון מקצועות!"

"כדי למנוע אי סדר החלטנו שנחלק אתכם לבתים."

"בכל בית יהיו תלמידים שונים, מקומות לינה מיוחדים, חדרי מועדון, וראש הבית יהיה אחד מאיתנו."

"אתם הולכים להתפצל לארבעה בתים שונים."

"תחולקו לפי תכונות האופי שלכם!"

"כל בית ינוהל על ידי מנהל אחר שיעמוד בראשותו."

"תינתן לכם האופציה להוסיף לעצמכם נקודות לבית בעזרת משעים טובים,"

"או להיפך, להוריד נקודות לבית שלכם!"

"בכל פעם שמורה מסויים יבקש להעלות או להוריד נקודות לבית מסוים, תוכלו לראות זאת בארבעת שעוני החול שנמצאים מעל הבמה!"

מעל הבמה היו ארבעה שעוני חול שחלקם התחתון היה מלא וחלקם העליון היה עמוס באבני חן, אבן בצבע שונה לכל בית.

"אתם תהיו צמודים לחברי הבית שלכם כל הזמן. תאכלו יחד, תישנו יחד, תעשו הכל יחד!"

"ועכשיו נעבור לחלק המעניין ביותר: מי יתמיין לאיזה בית?"

"לבית גריפינדור יגיע כל מי שאמיץ, כל מי שמוכן להקריב הכל למען חבריו."

"לבית סלת'רין יגיע כל מי ששאאפתן, שרוצה להדיע לגדולות. כל בעלי התושייה."

"לבית רייבנקלו יגיע כל מי שחשובה לו ההצלחה בלימודים, כל מי שחשוב לו הידע."

"לבית הפלפאף יגיע כל מי שטוב לב!"

"מיד ניכנס ארבעתינו לחדר הצדדי ליד הבמה, ואתם, לפי מקומות הישיבה, תיכנסו לחדר אחד אחד. שם נבחן אתכם וככה נחליט מי מתאים לכל בית."

"תלמיד שיתאים ליותר מבית אחד יבחר איזה מהבתים הוא רוצה להיות מהבתים האפשריים."

הם השתתקו וחייכו לעברינו. היינו מבולבלים.

לאחר מכן הם אמרו כולם יחד: "בהצלחה!" ונכנסו לחדר, לוקחים עמם את התלמיד הראשון.

שמתי לב שכל מי שנכנס לא חזר. אחד מהמנהלים פתח את דלת החדר כדי לקרוא לתלמיד הבא בתור.

אחרי כמה זמן, אולי דקה, אולי שנים רבות, הגיע תורי להיכנס ולהתמיין. קמתי ונכנסתי באיטיות לחדר, סוגר את הדלת מאחורי וממתין לבאות.