קלמנטינה

Bring_Back_Our_Boys#

לייזה עלתה למטוס.

הוא היה מסודר בצורה קצת... איך לומר, משונה.

היו בו תאים כמו רכבת, ובכל תא היו כמה ספסלים ומושבים.

לייזה בחרה לעצמה תא ריק והתיישבה בו, ממתינה.

התא אמנם היה חדש, הרי זו תהיה טיסת הבכורה של המטוב מכיוון שזו השנה הראשונה של בית הספר החדש, אך בכל זאת היו מודבקות על קירות התא מגוון מדבקות וכרזות, כמו כרזה שאמרה שאסור לשתולל, או מדבקה שהיה רשום בה שיש להחליף מהר את הבגדים המוגלגיים לגלימות קוסמים ולהכניס את המזוודות לתאים מיוחדים שנמצאים בכל פינה במטוס, מכיוון שמשם הן יישלחו במיוחד לבית הספר, אך זה יתאפשר רק לפני ההמראה.

לייזה החליפה במהירות את בגדיה והמתינה.

לאחר מספר דקות נשמע קול במערכת הכריזה שאמר: "בוקר טוב לכולם וברוכים הבאים לטיסה הישירה הראשונה אי פעם לקרפטיץ', בית הספר החדש לכישוף ולקוסמות שהוקם בסיוע קרן פוטר! שמי מני פיניגן ואני אהיה הטייס שלכם להיום, ולכל טיסה מעתה ולעוד עשרים שנה לפחות, זה תלוי אם יאריכו לי את חוזה ההעסקה. נא הניחו את המזוודות במקומות המיוחדים שהוקצו להם, שבו בנחת והדקו את חגורת הבטיחות. המטוס מתוחזק באמצעי קסם ולכן אין סיכוי שתהינה תקלות מכל סוג שהוא, ולכן אין צורך שיעברו דיילות וינופפו בידיהם ללא כל סיבה. מתחת לכל מושב תוכלו למצוא שקיות הקאה לשימושכם. במהלך הטיסה יעבור לידכם הצוות עם עגלות עמוסות בכל טוב. אנו נטוס בגובה של הרבה מאוד רגל ונגיע תוך שמונה שעות בלי נדר. תודה רבה ובהצלחה לכולנו."

לייזה הדקה את חגורת הבטיחות שלה בצייתנות. היא עדיין הייתה לבד בתא.

היא הביטה בחלון הסמוך אליה כשהמטוס יצא מהאנגר המטוסים והמריא. היא מעולם לא הייתה במטוס קודם לכן, אבל היא לא התרגשה במיוחד. היא התגעגעה לגיים-בוי שלה שהכניסה למזוודה, אז היא ישבה לבד בתא בחוסר מעש עד שההמראה הסתיימה והמטוס טס, ולייזה היתה מורשית להסיר את חגורת הבטיחות ולהסתובב כרצונה במטוס.

היא הביטה בחלון שכעת העניק לה נוף של העיר לונדון, שבמהרה התחלף נוף ימי. היא בהתה בים, משועממת. היא חשבה לעצמה למה כל כך היה חשוב לאבא שלה להזהיר אותה מדברים מוזרים שיקרו.

באותו הרגע היא קלטה שהיא בדרך לבית הספר שדיברו עליו בערך ממתי שהיא זוכרת את עצמה, ושהיא עכשיו מגשימה לסבאל'ה את החלום.

היא קמה ממקומה בהתרגשות, שמיד נקטעה כשדלת התא נפתחה.

היה זה אמצע הלילה כשגאיוס הרגיש בעיטה בצלעותיו.

הוא הזדקף במהירות במיטתו וראה את רדוקטו נועץ בו מבט.

"רדו-המלך! מה אתה עושה?!" גאיוס צעק.

"עכשיו חצות ואמא שלי ערה ממש עכשיו. אתה רוצה ללכת לדבר איתה או לדחות את זה לעוד שבוע?" רדוקטו אמר.

"אבל אני לא לבוש!"

רדוקטו גלגל עיניים. "זה לא נורא גם אם תבוא בכתונת הלילה שלך..."

"לא," איוס מיהר להסביר, "אני לא לבוש בכלל! אפילו לא בכותונת לילה!"

רדוקטו מיהר להסתובב ולכסות את עיניו.

"גאיוס!" הוא אמר, "למה לא אמרת את זה קודם?"

"כי אתה לא נתת לי לומר את זה קודם, אתה בעטת לי בצלעות!" גאיוס ענה בזעף.

רדוקטו נשם במהירות.

"טוב, אז... אתה... תלבש משהו ו... ובוא!" האיץ בו רדוקטו.

אחרי שגאיוס התלבש יצאו שניהם למגדל של אורה קל. אורה קל הייתה האוראקל המקומית, אמו של רדוקטו. היא גרה במגדל שממנו היא יוצאת רק לעתים נדירות.

"תגיד, גאיוס," רדוקטו אמר, "למה בכלל ישנת בלי בגדים?"

"ממ... מה אתה רוצה?" גאיוס הסמיק, "אני תמיד ישנתי בעירום! כבר עשר שנים שאני ישן ככה! מאז שהגעתי לכאן אני ישן ככה!"

"טוב, תירגע, הגענו," אמר רדוקטו.

"מה? אבל אנחנו רחוקים מהמגדל!" גאיוס אמר, אבל רדוקטו רק הביט קדימה והצביע על דמות מרוחקת שמתקרבת אליהם. הייתה זו אוראקל.

"כן," היא אמרה כשהגיעה אליהם, "גאיוס דובר אמת."

"מה?" שאלו רדוקטו וגאיוס.

"גאיוס ישן מאז ומתמיד בעירום מלא." היא אמרה בכובד ראש.

"כן, אמא, אבל לא על זה באנו לדבר איתך..." רדוקטו סינן מבין שפתיו.

"נכון, באתם לדבר איתי על מסע בזמן." אוראקל אמרה.

"נו, מה את יכולה לומר לנו על זה?" גאיוס האיץ בה.

אורה חייכה. "אני מציעה שנשב איפשהוא, זה עומד להות ארוך."

לייזה הביטה בפחד בדלת שזזה לאט. בצד השני עמד נער בן גילה, שהיה ממש ארי-נורדי טיפוסי. בלונדיני, עיניים כחולות, לחיים צרות וכו'.

"שלום," הוא חייך לעבר לייזה והושיט לה את ידו בחביבות, "שמי טום. אפשר לשבת בתא שלך?"

לייזה לחצה את ידו באיטיות.

"אתה רואה פה עוד מישהו שיתפוס לך את המקום?" היא מלמלה בשקט.

"אמרת משהו?" טום שאל.

"מה? לא, כלום." היא אמרה מהר, "אתה יכול להיכנס."

"תודה," אמר טום באנחת רווחה והתיישב לצידה.

"אני מצטער אם הבהלתי אותך," אמר כשהסתכל על לייזה החיורת, "פשוט יש מלא רעש בחוץ וחיפשתי מקום שקט להיות בו."

"מצאת," לייזה אמרה במבוכה.

טום חייך אליה בחביבות והביט בחלון.

"לא תמצא שם כלום חוץ מים," לייזה אמרה.

"כן, ככה זה גם בצד השני של המטוס..." הוא אמר בעצב.

"אגב, לא הצת את עצמך!" הוא אמר.

"אה, אני לייזה לונגבוטום." היא אמרה בשקט.

"לונגבוטום?" טום שאל בפליאה, "את קשורה לנוויל לונגבוטום האגדי?"

"כן, הוא סבא-רבא שלי..." לייזה אמרה בצער.

"היי, זה לא צריך להעציב אותך! הוא היה קוסם גדול! הוא בטח ממש אהב אותך!"

"הוא מת כבר כמה שנים," לייזה אמרה ביובש.

"כן, נכון..." טום אמר והשניים השתתקו.

אווירה לא נעימה שררה בחדר, שהופרה רק כשדלת התא נפתחה ובפתח עמדה אישה גבוהה, יפה וחטובה עם בגדי דיילת צמודים ישאלה בחביבות: "תרצו משהו מהעגלה, חמודים?"

"לא, תודה," טום אמר, "את רוצה משהו?" הוא שאל את לייזה.

לייזה הביטה בטום. היא לא רצתה שהוא יחשוב שהיא גרגרנית או משהו למרות שהייתה קצת רעבה.

"אממ... לא, תודה." היא אמרה.

הדיילת משכה בכתפיה ועמדה לסגור את דלת התא, אבל העגלה שלה כמעט התהפכה בגלל שני ילדים שרצו במסדרון.

"תיזהרו, פרחחים!" הדיילת כעסה וטרקה את דלת התא.

טום ולייזה צחקו.

כשנרגעו, טום אמר: "דווקא בסיפורים של ההורים שלי, כשהם למדו בבית הספר שנפל, אז ברכבת הייתה אישה שמנה עם ממתקים ולא בחורה צעירה."

"כן, גם ההורים שלי אמרו לי את זה." לייזה אמרה, והשניים החלו לצחוק שוב.

"אתה יודע," לייזה אמרה לו כשסיימו לצחוק, "בכלל לא היה אכפת לי אף פעם מסבא נוויל. יש לי משפחה יותר טובה ממנו."

"מה?!" טום הזדעק, "א-איך? הוא הקוסם הגדול ביותר מאז אלבוס דמבלדור! טוב, אולי חוץ מהארי פוטר-"

"-כן," לייזה קטעה אותו, "הארי פוטר הוא גם סבא-רבא שלי."

טום בהה באוויר בפה פעור, ולאט לאט סובב את ראשו אליה.

לייזה צחקה בביישנות.

היא בדיוק התכוונה להסביר לו על עץ המשפחה המוזר שלה, כשבדיוק דלת התא נפתחה ונכנס לשם ילד מזיע וצוחק כל כך עד שהתגלגל על הרצפה.

"היי, שארפ," הילד אמר, אוחז בבטנו בחוזקה.

"שארפ?" לייזה שאלה.

"זה שם המשפחה שלי," טום ציין, ואז שאל את הילד: "מה קרה, בק?"

"בק?" לייזה שאלה.

"טאי בק... נעים... מ...אוד..." אמר הילד באמצע התקף הצחוק שלו. הוא היה גבוה וחסון עם שיער חום שנראה כאילו הוא מבולגן בכוונה.

"אל תשאל, הילד המוזר ההוא עכשיו רדף אחרי למשך איזה חצי מהמטוס, וכמעט הפכנו לדיילת את העגלה, ועכשיו נכנסתי לפה והמטורף הזה משתולל בחוץ!"

טום הצטרף לצחוקו הפרוע של טאי.

"מי זה הילד הזה?" לייזה שאלה בחשדנות.

"לא משנה..." טאי אמר כשניסה להרגע, "מי את דרך אגב?"

"היא נינה של נוויל לונגבוטום והארי פוטר!" אמר במהירות טום.

"לונגובטום ופוטר?!" טאי אמר ביראת כבוד, "זה אגדי!"

הוא התיישב ליד לייזה.

"את יודעת," הוא אמר לה, "אני מגיל קטן הערצתי את שניהם! הם עשו דברים כל כך גדולים!"

"טוב, אממ... תודה..." לייזה אמרה במבוכה.

"איך קוראים לך?" טאי שאל.

"אני? אני לייזה לונגבוטום." היא אמרה בשקט.

"לונגבוטום..." טאי אמר בחיוך בזמן שטום יצא מהתא והותיר אותם לבד.

"אבל לייזה?" טאי אמר.

"מה?" הא שאלה.

"פשוט, זה שם די..."

לייזה הביטה בחלון המטוס, שהמשיך להראות ים.

"אשפת לך אם אני אקרא לך לייז?" טאי שאל.

"א... אם בא לך..." לייזה אמרה.

טאי חייך והחזיק לה את היד.

"את יודעת," הוא אמר, "אני מכיר קסם שיכול להחליף את הנוף המשעמם הזה."

"באמת?" לייזה שאלה מתוך נימוס.

"לא," הוא אמר וצחק, "אבל אם הייתי יכול... איזה נוף היית רוצה לראות כאן?"

"אני? אני... לא יודעת." לייזה אמרה.

"מה? אין שום נוף שהיית רוצה לראות?" טאי שאל.

"לא יודעת..." היא אמרה. היא לא הרגישה כל כך בנוח והייתה רוצה שהוא ילך.

"אני הייתי רוצה לראות כפרים קטנים כאלה, עם סוסים, פרות, חזירים..." הוא אמר.

"אהא." לייזה אמרה בחוסר עניין.

"טוב, היה נעים להכיר אותך," הוא אמר וקם.

"כן, גם לי," לייזה אמרה.

טאי נעמד ופנה לצאת. הוא קרץ לעבר לייזה ופתח את דלת התא.

לייזה הביטה בטאי. היה בו משהו ומזר, כריזמטי כזה, סוחף, מרשים, יפה.

"א... טאי?" לייזה שמעה את עצמה אומרת.

"כן, לייז?" הוא שאל בציפיה.

"אני..." היא החלה לומר.

"מה?" הוא אמר ותיישב לידה, ממתין למוצא פיה.

לייזה החלה להילחץ. מה היא רצתה לומר בכלל? למה היא קראה לו?

"לא חשוב..." היא אמר לבסוף.

"טוווב..." טאי אמר ונעמד, "אז כשתיזכרי תאמרי לי. את תוכלי למצוא אותי ב... את כבר תמצאי אותי, אני גם ככה רץ פה בכל הרכבת." הוא אמר.

"בסדר," היא אמרה.

"להתראות."

"להתראות."

והוא יצא מהתא ואיתו כל האווירה הטובה. לייזה הרגישה רייקנות פתאום. למה היא רצתה שהוא יישאר בתא?

סופר איש התבונן במגה-רשע בכעס. מגה-רשע הגזים הפעם, וסופר איש לא היה מוכן לעבור על זה בשתיקה!

"מה אתה כבר יכול לעשות לי, סופר איש?" מגה-רשע אמר והוסיף צחוק מרושע: "מוהאהאהאהאהאהאהאהאאא!!!"

"הפעם הגזמת, מגה-רשע!" סופראיש אמר, פקק אצבעותיו ונעץ את עיני הלייזר שלו במגה-רשע.

מגה-רשע הושיט את ידו קדימה וחסם את הלייזר בעזרת בועה בלתי נראית.

"לא תנצח אותי כל כך בקלות, סופראיש!" מגה-רשע אמר.

"אם כך," סופראיש אמר, "אאלץ להשתמש בנשק יום הדין!"

לפתע נשמע קול רם שצעק: "סופראיש! האוכל מוכן! רוץ לשולחן!"

סופראיש טפח על מצחו.

"לא עכשיו, סבתא! אני מציל את העולם!" הוא צעק.

"אבל סופראיש! לא יהיה לך כח אם לא תאכל מהעוף שהכנתי לך!" סבתא של סופראיש אמרה.

סופראיש נאנח.

"בסדר, סבתא," הוא אמר, "ואתה," הוא הביט במגה-רשע, "חכה לי כאן עד שאסיים לאכול!"

"לייזה..." נשמע קול לפתע.

"לייזה!" הקול נשמע שוב.

לייזה פקחה את עיניה. היא הייתה בתא במטוס. השמיים בחוץ הראו שעת דמדומים.

לייזה שפשפה את עיניה לאחר שחלמה עוד חלום טיפוסי. היא ראתה את ג'וש שאקלבול מולה, מנער אותה.

"כמה זמן ישנתי?" היא בלעה פיהוק.

"לא יודע, נכנסתי עכשיו." הוא אמר והתיישב לידה.

"אז...מה שלומך?" ג'וש שאל.

"הכל בסדר." לייזה ענתה באופן אוטומטי.

"רדף אחרי מתחילת הטיסה איזה ילד אחד, טאי בק קוראים לו." ג'וש אמר.

"אה, זה היית אתה?" לייזה אמרה בשקט.

"כן, הוא כל הזמן רדף אחרי! אני אפילו לא יודע מה עשיתי לו, רק ביקשתי שלא ישב לידי!"

"דווקא שמעתי אתה רדפת אחריו!" לייזה אמרה.

ג'וש משך בכתפיו. "הוא השי אותי והרביץ לי, אז רדפתי אחריו והוא ברח.

"הממ... והשגת אותו?" ליזה שאלה.

"לא, בכלל לא. אני לא יודע איפה הוא."

"טוב... לייזה אמרה, "אתה יודע עוד כמה זמן מגיעים?"

לייזה קבלה תשובה ממקור לא צפוי:

"שלום לכל הנוסעים, זה שוב מני פיניגן. אנו עומדים לבצע נחיתה, נא לשבת ולחגור את חגורות הבטיחות שלכם." נשמע ממערכת הכריזה.

לייזה וג'וש נחגרו, וגם איזה ילדה אחת שנכנסה לתא נחגרה גם היא.

"לא אכפת לכם שאני פה, נכון?" שאלה הילדה, "אני עברתי פה וזה המקם הכי קרוב אליי ואני צריכה להיחגר.

"זה בסדר," ג'וש אמר, "אני ג'וש שאקלבולט וזאת לייזה לונגבוטום."

"לונבוטום?" הילדה שאלה בפליאה.

"כן, אני נינה של נוויל לונגבוטום והארי פוטר. תפסיקו להתלהב מזה כל כך." לייזה אמרה.

"טוב, סליחה, אבל לא פוגשים צאצא שלהם בכל יום, את יודעת..." הילדה אמרה.

"אני מלודי ספין, דרך אגב," הילדה הוסיפה. היא הייתה צנומה עם שיער ג'ינג'י חלק.

"נעים מאוד," אמרו כולם והמטוס החל לנחות.

לפתע זה הכיה בלייזה כמו רעם ביום בהיר. כשהיא הייתה ילדה קטנה, אמא שלה תמיד הייתה מספרת לה על לד קטן בשם קאת'ברט שאיבד את זכרונו והגיע להוגוורטס, ושם פגש את התאומים טום ומלודי, שני ילדים מסתוריים שנשלחו מהעתיד. דונה תיארה אותם בדיוק כמו טום ומלודי שלייזה פגשה באותו היום.

כבר יש ללייזה דבר מוזר אחד לספר למנהלת.

בצריף קטן באנגליה חיו שלוש נשים: המבוגרת ביניהן הייתה הרמיוני גריינג'ר, אישה בת 80, צעירה ונמרצת כמו בחורה בת 20. היה לה שיער מחומצן ואיפור כבד, והיא תמיד לבשה חולצה עבה וחצאית ארוכה בצבע שחור. היא הייתה מאוד פמיניסטית, עד כדי כך שהרגה את בעלה רון וויזלי-גריינג'ר.

איתה חיה הבת שלה, רוז וויזלי (שהעדיפה שיקראו לה רוז גריינג'ר), אישה כבת שישים, זעופה כמעט תמיד.

יחד איתן חיה אישה שלישית, גדולה בשנים ספורות מרוז. שמה היה וואלארי גריס. היא היתה העדינה מבין השלוש.

שלושתן היו חברות במסדר נפתוזי, והיו מחסידיו הגדולים ביותר של הבוס טאורוס. רוז גריינג'ר הייתה בת הדודה של לילי לונגבוטום וג'יימס פוטר, ואחיניתו של הארי פוטר.

וואלארי הייתה חברתו לשעבר של ג'יימס פוטר, ואם בנו- אלבוס פוטר, אביו של גאיוס השרביט.

גם אלבוס היה חבר במסדר נפתוזי, אבל הוא לא היה גר איתן.

הן פעלו לקידום הנבואה שהתגלגלה לידיו של הבוס טאורוס שהנוסח שלה היה כדלקמן: "צאצאיו של הנער שניצח את האופל יפריעו למהלך השליטה". אף חבר במסדר לא ידע שהנוסח המקורי של הנבואה הוא "צאצאיו של הנער שניצח את האופל ישפיעו על מהלך השליטה", ובגלל הנוסח השגוי חברי המסדר פעלו להעלמתם של גאיוס פוטר ולייזה לונגבוטום, צאצאיו של הארי פוטר.

גאיוס הועלם בהצלחה, אבל את לייזה חברי המסדר מחפשים זה זמן רב.

שלוש הנשים חיו בצריף הקטן כדי להסתתר מאנשים שרצו למצוא את המסדר ולחשוף אותו, אבל דרך הצריף הן פעלו למען המסדר ללא הפרעה.

באותו היום רוז צפתה בטלוויזיה בערוץ הקוסמים, כשלנגד עיניה היא ראתה את האדם המשעמם ביותר בעולם-סטיבן שאקלבולט, דובר המעגן. הוא נאם על הקמת בית הספר קרפטיץ' לכישוף ולקוסמות, שבו ילמדו כל ילדי הקוסמים.

הוא ציין שהיום זהו היום הראשון ללימודים, ובבית הספר למדים גם ילדי קוסמים דגולים כמו לייזה לונגבוטום.

"ראית את זה?!" רוז צעקה, "מצאתי את לייזה!"

הרמיוני ווואלארי הגיעו בריצה.

"איפה?" הרמיוני צעקה.

בקרפטיץ', שזה בית הספר החדש לכישוף ולקוסמות!" רוז ענתה.

"בית ספר חדש? זה לא ייתכן! הגורל יפיל כל מקום שמחולק לבתים!" הרמיוני אמרה. 

חברי המסדר ידעו טוב מאוד שלגורל יש תודעה, ושיש שרביט שמסוגל לשלוט בה. הם רק לא ידעו מהו השרביט.

"אבל הקרפטיץ' הזה לא מחולק לבתים כלל!" רוז אמרה.

"אז לפחות את זה הם עברו, אבל עכשיו אנחנו יודעים איפה לייזה לונגבוטום!" הרמיוני צהלה ווואלארי מחאה כפיים.

"תהיי בשקט וואלארי! אנחנו עדיין לא יכולות להשיג את הילדה!" הרמיוני אמרה.

"דווקא כן..." וואלארי לחשה במסתוריות.

"מה? איך?" רוז שאלה בסקרנות.

וואלארי חייכה והושיטה לבנות הגיגית.

"היכנסו, אתן חייבות לראות את זה!" וואלארי אמרה.

"לראות מה?" הרמיוני שאלה.

וואלארי המשיכה לחיך. "אתן זוכרות שלפני עשר שנים חטפנו את ג'יימס פוטר והצענו לו להצטרף למסדר?"

"הוא סירב, לא? מחקנו לו את הזיכרון!" רוז ענתה בבלבול.

"כן, אבל אתן הטלתן עליי את מחיקת הזיכרון. אתן חייבות לראות מה קרה שם!"

הרמיוני גלגלה עיניים.

"אולי פשוט תספרי לנו וזהו?" היא אמרה.

"טוב, בסדר," וואלארי אמרה בהתלהבות פחותה, "הטלתי עליו את הלחש אימפריובליוויאטה!"

"את מה?" רוז שאלה.

"אימפריובליוויאטה," הרמיוני הסבירה, "זה לחש שלכאורה מוחק את הזיכרון, אבל אם תפגשי את הקורבן, וזה לא משנה כמה זמן עבר מאז, אם תלחשי לו מילת קוד שנקבעה מראש הוא ייזכר בהכל ויעשה כל מה שאמרת."

רוז הביטה בפליאה בוואלארי.

"ואת הטלת את הלחש הזה על ג'יימס פוטר?!" היא אמרה בשמחה.

"כן!" צוואלארי אמרה בהתרגשות.

"יש!!" רוז צהלה ונישקה את וואלארי בראש.

"עכשיו נשאר רק לומר לו את מילת הקוד!"

"שנתקשר אליו?" הרמיוני אמרה בהתרגשות.

"קדימה, זה הזמן לגייס חבר חדש למסדר!" וואלארי אמרה והשלוש הלכו לטלפון הקרוב, לגייס מישהו ממקימי בית הספר למסדר נפתוזי...