חלפו כמה שבועות מאז תחילת הלימודים בקרפטיץ'. לייזה לא שמה לב לסימן האדום שנשאר לה על המצח, עד שמיום ליום הוא דעך ונעלם, למרות שהחלום עדיין הטריד את מנוחתה.
הלימודים עצמם לא היו כל כך נוראיים. בכל ההגרלות שנערכו, איכשהו לייזה הייתה עם כל מי שרצתה להיות בכיתה באותו הרגע. גם המורים העניקו ללייזה יחס טוב.
מדי פעם, בחצר בית הספר, לייזה הייתה רואה את המנהלת מדלגת על נעלי עקב גבוהות, לבשת את מעיל הפרווה הלבן ומתעלמת מלייזה, לא משנה כמה פעמים היא ניסתה להסב את תשומת ליבה כדי לספר לה על הדברים המוזרים שקרו לה.
ימים ספורים לפני חופשת חג המולד לייזה קיבלה מכתב מהתנשמת של הוריה, ארטמיס. במכתב צויין שהיא לא תוכל לבקר בבית במהלך חג המולד כי לדונה ורפאל יש עומ בעבודה ולכן הבית יהיה ריק מאדם במהלך כל החג, אבל הם סיכמו עם סטיבן שאקלבולט שהיא תבקר אצלו בחג. מהמפגש הקצר שלה עם סטיבן באחד בספטמבר, לייזה זכרה אדם קליל ונחמד. אבל נראה שג'וש לא כל כך היה דומה לאביו. להפך, באחד הימים בארוחת הבוקר הוא קיבל מכתב ממשפחתו. ליזה ראתה שהוא קורא את המכתב בבהילות, ולאחר כמה רגעים נעץ מבט מפוחד בלייזה. כנראה שבמכתב נכתב שהיא עומדת לשהות אצלו ואצל משפחתו בחופשת החג, מה שגרם לג'וש להיות רק יותר בודד וקורבן להצקות של טאי בק.
טאי בק לא הפסיק לכרכר סביב לייזה. היא עדיין לא לגמרי הבינה מה הוא רוצה ממנה, אבל איכשהו תמיד הוא למד איתה באותה הכיתה, יחד עם ג'וש, טום, מלודי ואנה.
המכתב שלייזה קיבלה נראה כאילו נכתב ממש מהר, כי הדיו היה מרוח והיו קטעים לא כל כך קריאים. לייזה חייכה כשחשבה שאבא שלה כתב את המכתב הזה. היא דמיינה אותו נועץ נוצה מאחורי האוזן כמו אנשי התחזוקה במשרד הקסמים, נושך את שפתיו ואוחז נוצה אחרת ביד מול קלף. אבל המשפט האחרון במכתב קצת הדאיג אותה, היה רשום בו: "אל תשכחי לעשות את מה שביקשתי ממך לפני שעלית למטוס! ואני יודע שיש לך מה לעשות בנידון! והכי חשוב, אל תכתבי מכתב תשובה. אין לדעת לידי מי זה ייפול. אוהב, אבא."
לייזה שמה לב שמלבד משפחת שאקלבולט, לא היו רשומים שמות משפחה על המכתב. רק שמה של לייזה. למעשה, אבא שלה לא כתב את שמו או כל שם אחר ממשחתו ומשפחתה של אשתו מלבד "לייזה", ולולא ארטמיס הייתה מביאה את המכתב ולולא לייזה הייתה מזהה את כתב היד הבהול של אביה, לייזה כלל לא הייתה בטוחה שזה מכתב שאבא שלה כתב.
ללייזה היה הרבה לכתוב לאביה. היא רצתה לכתוב לו על המנהלת, על כך שמוזה לאבגוד היא אמנם אישה מאוד מצחיקה ומוזרה אבל היא מתעלמת מלייזה, כאילו לא רוצה לשמוע מה יש לה לומר. לרוע המזל, אביה של לייזה אסר עליה לכתוב מכתב תשובה אז היא תיאלץ לפתור זאת בעצמה.
וכך, באחד הימים, היא הסתובבה לבדה בין הביתנים השונים של בית הספר, כהרגלה. להפתעתה היא הגיעה למקום בו לא הייתה מעולם, בו היו כמה ביתנים שכנראה שימשו את הסגל. לייזה היתה בטוחה שתמצא שם את משרד המנהלת, אך הצלצול קרא לה לגשת לכיתת הלימוד. בימים הבאים היא חזרה לשוטט שם אך לא הצליחה למצוא את משרד המנהלת, במקום זה היא מצאה על פני הסגל שהיה שם מלא פרצופים זועמים.
ימים ספורים לפני חופשת חג המולד היא הסתובבה שם לבדה. לא היה איש בסביבה, אז לייזה הרשתה לעצמה לומר בתסכול: "איפה המשרד של מוזה לאבגוד?!"
להפתעתה צץ שלט מתוך האדמה לפניה, עליו נכתב: "אם את מי שאת, תחשבי על מי שהכי היה רוצה שתהיי שם."
זה מה שהיתי צריכה לעשות? לו הייתי יודעת שזה כל כך פשוט...! חשבה לעצמה לייזה, ואז הביטה בשלט.
זה היה מובן. השלט כוון ללייזה. מי היה רוצה שהיא תהיה שם? שם זה משרד המנהלת כמובן. לייזה חשבה על דמות, ולאחר זמן מה התחילה לומר שמות.
"לייזה לונגבוטום!" היא אמרה. דבר לא קרה.
לייזה קמטה את מצחה. "רפאל לונגבוטום!" היא אמרה. השלט נשאר נטוע במקומו.
"אהה...דונה לונגבוטום!" כלום.
אולי שם המשפחה הקודם של אמא שלה? "דונה דארסלי!"
ואז צץ ללייזה רעיון. אולי זאת פקודה מלמעלה?
"לילי לונגבוטום"
"לילי פוטר"
"כריסטופר לונגבוטום"
"ג'יימס פוטר"
השלט לא הגיב.
לייזה רקעה ברגלה בתסכול. למה אבא שלה לא סיפר לה מי פקד עליו לעשות כך? מה סבאל'ה היה עושה?
לייזה חייכה בושר. זהו זה!
"הארי פוטר!" היא אמרה, והשלט נטמן באדמה. במקומו עלתה דלת עץ רעועה, כאשר לא היה דבר מאחוריה.
מתוך הדלת נשמע קול: "צ"ד? הא! כמה אופייני!" היה זה קולה של המנהלת.
לייזה הביטה בדלת בחשש. היא דפקה לאט.
"אה, לונגבוטום, את לא צריכה לדפוק. את יכולה להיכנס ישר." אמרה המנהלת.
לייזה פתחה את הדלת ונדהמה לראות מה יש בצידה השני. זה נראה ממש כמו איך שהוריה תיארו לה את משרד המנהל בהוגוורטס, רק שבמקום קיר מלא דיוקנאות הייתה זרוע מתכתית שהחזיקה טלוויזיה שמנה שנראה כאילו כובתה זה עתה. מלבד המנהלת שנשענה על מתלה בגדים מלא במעילי פרוה לבנים לא היה בחדר איש. יכול להיות שהיא דיברה לטלוויזיה?
"נו, מה את עומדת שם, מחכה שייכנס לך שלגספורם דואה מצוי לתוך הפה?" המנהלת אמרה בקריצה. באותו הרגע לייזה שמה לב שהיא נעמדה בכניסה לחדר בפה פעור.
"היכנסי כבר!" ציוותה המנהלת ולייזה נכנסה בכניעה בדלת, שמיד נגרה מאחוריה ונבלעה באדמה. הדלת בתוך החדר נראתה כמו דלת של תא שירותים.
"אל תדאגי, הדלת הזאת מובילה החוצה מתא שירותי הנשים ליד החממות," המנהלת אמרה וצחקה.
שתי הבנות התיישבו על כורסאות מרופדות שהלכו לעברן ונעמדו מאחוריהן כדי שלייזה ומוזה לא תצטרכנה ללכת לכורסאות.
"באמת הופתעתי שרק עכשיו הגעת, את לומדת פה כבר כמעט שלושה חודשים!" המנהלת אמרה.
לייזה הסמיקה.
"תני לי לנחש לייזה, אני יכולה לקרוא לך לייזה, נכון?" המנהלת אמרה, "הכניסה הייתה גלויה מדי עד שלא ראית אותך? הרי כל פעם שחלפתי לידך בחצר שלחתי לך גלי רדיו שאומרים איפה המשרד שלי נמצא!"
לייזה בהתה במנהלת כאילו ראתה אותה לראשונה.
"אה, תני לי לנחש," המנהלת אמרה, "את לא קולטת גלי רדיו..."
לייזה הנידה בראשה בשקט ולאט.
"הייתי צריכה לדעת..." מוזה נאנחה וזימנה בעזרת שרביה ספל מלא בנוזל ורוד זוהר חם ומבעבע.
"רוצה גם?" שאלה המנהלת, "זו חליטת גרוימטלים, עכשיו זו העונה שלהם!"
"לא, תודה," לייזה אמרה בהיסוס, "אני אקח שוקו."
לצידה של לייזה נפל מאיפשהו קרטון מלא בשוקו עמיד עם קש מוצמד בניילון.
"אז אחרי ששתינו ונהנינו," מוזה אמרה בשעה שלייזה נאבקה בקרטון השוקו שהחל להשתעל ולחרחר, "בואי תספרי לי מה מביא אותך אליי."
ולייזה סיפרה לה כמעט הכל. על טום ומלודי, על היער המוזר, על מני פיניגן, על המכתב מאביה ועל זה שבמהלך כל השיחה היא ננשכת על ידי קרטון שוקו. רק על החלום היא לא סיפרה. זה נראה לה מעט... מוזר לספר על חלום רע.
פרופסור לאבגוד העלימה את הקרטון בהינף שרביט והחלה לדבר.
"את יודעת, לייזה," המנהלת אמרה, "בוודאי סיפרו לך על כל העניין עם השרביטים והמסדר..."
לייזה נראתה מבולבלת.
"מה? אל תגידי לי שלא..."
"לא אמרו לי כלום!" לייזה אמרה.
המנהלת הרימה גבה, לקחה מכשיר טלפון, חייגה מספר כלשהו ואמרה: "תפקסס לי את מה שמותר לי לספר ללייזה, עכשיו."
לא עבר זמן רב וממכשי קס מוך יצא דף עם טקסט.
פרופסור לאבגוד עברה עליו במהירות וסיפרה ללייזה על הגורל, על השרביטים, על מסדר נפתוזי, על ילדיו של ג'יימס, על הסיפור של בינס, למעשה היא סיפרה ללייזה כל מה שהיא ידעה למעט זה שהארי פוטר הקים צבא מתנגד.
"ולגבי המכתב," מוזה יימה בזהירות, |"להורים שלך באמת אין זמן ואת תיאלצי לבלות את החופש אצל השאקלבולטים."
לייזה שתקה.
"מידע קשה לעיכול, הא?" המנהלת אמרה בחיוך, ואז נזכרה בעוד פרט.
"האמת, שכחתי לספר לך, ואני לא יודעת עד כמה זה יעזור לך, אבל ישנה אגדה על יער שנקרא 'יער התרדמת', יער שכל מי שנכנס לתוכו הופך לרכוש היער. זה אומר לך משהו?"
יער התרדמת... זה מה שהבחור בחלום אמר לה! ייתכן שזה היה יותר מסתם חלום?
לייזה התכוונה לענות למנהלת על השאלה, אבל לפתע שמעה רשרוש מוזר מאחוריה. היא הסתובבה וראתה אותו, צף מהרצפה, אקטו. הוא הצמיד אצבע לשפתיו.
ואז היא שמעה מאחורי ראשה את הרחש: "שששש...." חזק וצורם. היא הסתובבה וראתה אותו עומד מאוד קרוב אליה, מוציא את המנהלת משדה ראייתה. הוא הצמיד אצבע דקיקה לשפתיו.
"לייזה? הכל בסדר?" נשמע קולה של מוזה. לייזה מצמצה בעיניה וראתה את המנהלת מסתכלת על לייזה בדאגה.
"מה קרה?" לייזה שאלה בבהילות.
"נראה שחלמת בהקיץ כשדיברתי איתך..." המנהלת אמרה. החיזיון הזה של אקטו באמת נראה ללייזה כמו חלום בהקיץ.
"כן, מה שאלת?" לייזה אמרה למנהלת.
"אם קרה לך משהו מוזר בעקבות זה שנכנסת ליער ההוא אחרי המתחזה של מני פיניגן."
לייזה הרגישה קור בלתי מוסבר בעורפה מלווה באוושוש הרוח שנשמע כמעט כמו לחישה. היא חשבה שכנראה קראה על יער התרדמת באיזשהו ספר ובגלל זה היא כנראה חלמה על היער הזה.
"לא," לייזה אמרה.
"כלום? לא חלום או חיזיון או משהו?"
לייזה הביטה ישירות בעיניים של מוזה ואמרה "לא," בתקיפות, ומיד לאחר מכן קמה ממקומה כדי להבהיר שהיחה הסתיימה.
"בסדר..." נאנחה המנהלת ונעמדה גם היא, "אבל אני רוצה שתבטיחי שלי שני דברים."
לייזה שכבר פנתה לצאת הביטה במנהלת בעיניים פעורות.
"מה?" היא אמרה בקור.
"אני רוצה שתבטיחי לי שכל דבר, אפילו הדברים הרטנים ביותר, כמו המכתב של אבא שלך או משהו כזה, או במיוחד דברים הקשורים ליער התרדמת, ישר תבואי להודיע לי! את יודעת איך למצוא אותי!"
"וההבטחה השנייה?"
המנהלת חייכה ואמרה: "אני רוצה שתבטיחי לי שתהני בחופשת החג."
לייזה הנהנה ויצאה מהמשרד ישר לעבר הכיורים בשירותי הבנות ליד החממות.
המנהלת פנתה חזרה לכורסא הרכה עליה ישבה והדליקה את הטלוויזיה. על המרקע הופיע כריסטופר לונגבוטום.
"נו? איך הנכדה שלי?" הוא אמר.
"זה התחיל ממש טוב..." מוזה ענתה לו, "אבל באמצע כאילו השתלט עליה משהו..."
כריסטופר נאנח.
"מה קרה?" מוזה שאלה במהירות.
כריס ניגב את עיניו בממחטה ואז ענה למוזה בעיניים דומעות: "היא כבר שלו. הגענו מאוחר מדי..."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
