קלמנטינה

"קומו!" אני אומר להם בעדינות. ילדי ייפקחו עיניים בטשטוש וייתישבו במיטותיהם.

"אבא... מה זה? למה אתה מעיר אותנו כל כך מוקדם?" ישאל אחד מהם.

אני אחייך ואומר: "כי היום ערב החג!"

"ארוחת בוקר!" יישמע קולה של אשתי מפינת האוכל בבית.

"קדימה,  לכו צחצחו שיניים," אני אגיד להם בהתרגשות.

הם יקומו לאט מהמיטה והקטן מביניהם ייכנס כבר לשירותים.

אני אחייך בהתרגשות ואפתח את התריסים בחדר השינה שלהם.

הגדול עדיין יעמוד בכניסה לחדר, נועץ בי מבט מוזר.

"על מה כל ההתרגשות, אבא?" הוא ישאל אותי.

"היום ערב החג! היום נעלה לרגל!" אני אומר בהתרגשות.

הילד יגלגל עיניים וילך משם.

אחרי כמה דקות נשב כולנו ברכב המשפחתי.

"נו, אתם לא שמחים?" אשתי תשאל את הילדים כשנתחיל לנוע.

"מה יש לשמוח?" ישאל אחד מהם כשהשני יבלע פיהוק.

"נוסעים לבית המקדש!" אני אומר בהתרגשות וכמעט אעשה תאונה.

"אז מה? נסענו לשם גם לפני חצי שנה..." יאמר הקטן בעייפות.

"אבל אתם לא מרגישים את האווירה המיוחדת במקום הזה? את השמחה? את-את הקדושה?" אשתי תנסה להלהיב אותם.

"מה יש לך? כולה בית המקדש..." יאמר הגדול.

נמשיך לנסוע בשתיקה. לאחר כמה קילומטרים בכביש המהיר בדרך לירושלים אני אספר להם: "אתם יודעים, כשהייתי קטן-"

"לא היה בית מקדש..." ישלים אותי אחד הבנים.

"כן," אני אמשיך, "אבל הכל היה כל כך..."

"תפל וחסר משמעות..." ישלים אותי אותו הבן, "מה אתם עושים סיפור מבית המקדש?"

"אתם לא יודעים כמה שמחנו כשהוא נבנה!" תאמר אשתי בניסיון להגן עליי.

"כן, אבל עכשיו הוא כבר בנוי! תתקדמו, יש בית מקדש כבר הרבה זמן!" יאמר אחד הילדים.

"אוף... אתם בחיים לא תבינו את זה, נולדתם אחרי שהוא נבנה..." אני אומר להם.

"כן, אנחנו כבר יודעים." יאמר אחד הילדים.

"כשאני אהיה גדול, אני לא אסע לבית המקדש כל רגל. אני לא אתעלל ככה בילדים שלי. כשאהיה גדול אני אתן להם להחליט אם הם רוצים לנסוע לבית המקדש כל הזמן." הוא יאמר.

אני כבר אתכונן לענות לו תשובה עצבנית, אבל אשתי תרגיע אותי ותאמר לי: "אל תדאג, כשהוא יגדל הוא יבין."

"אני כבר מבין!" הוא יתעצבן, "אתם חושבהים שלא למדתי בשיעור הסטוריה על מה שהיה כשלא היה בית מקדש?!"

"אז באמת לא אכפת לך ממנו, עכשיו כשהוא נבנה?" אני אשאל אותו.

"למה שאני כן יאהב את זה? בגלל זה ירושלים הפכה לבית מטבחיים ענקי, כל הטבעוניים עזבו את הדת, כל מי שהיה אתאיסט מפגין נגד אלוקים שלא יכפה עליו לעשות דברים, העולם רואה בנו מעצמה שמנסה לשלוט על העולם..." הוא יצעק.

הרכב ימשיך לנסוע, יפנה ימינה באיזו צומת, יסתובב ואז-

"הנה בית המקדש!" אני אצעק בהתרגשות, נזכר בקורבנות הרבים שראיתי מועלים על המזבח ועולים מעלה מעלה באש שרדה מהשמיים, נזכר בכל הניסים הגלויים שראיתי מאז שמלך המשיח הגיע..

הילדים שלי יתחילו לצעוק צעקות מחאה וישתוללו ברכב.

אשתי תראה שאני כבר ממש מתעצבן, אז היא תלחש לי באוזן בעברית של אליעזר בן יהודה ולא בעברית המודרנית שנדבר באותו היום: "אני אקח את הילדים למלון, אתה תלך ותקנה את הקרבן."

"את לא רוצה לבוא גם?" אני אשאל אותה.

היא תפזול לעבר הילדים ותאמר: "נראה לי שאוותר על הקרבן בחג הזה, אני לא יכולה לעזוב אותם..."

אני אוריד את אשתי והילדים ליד המלון שבו הזמנו חדרים מראש ואלך לקנות קרבן חגיגה ולהקריב אותו בסיוע הכהנים.

אנחנו נתעורר באמצע הלילה במלון, נשמע צעקות מבחוץ ורעש נוראי, משהו שמזכיר אש מתלקחת.

"אוף... ידעתי שלא היינו צריכים לבוא לפה!" הבן הגדול ימחה.

אני אשתיק אותו ואפתח טלויזיה. לאחר צפייה של כמה דקות תתברר לכולנו האמת המרה:

קבוצה של טבעוניים קיצונים, אתאיסטים וערבים מוסלמים יבצעו טבח נורא באנשי ירושליים. הם יישרפו את בית המקדש.

"חרבן בית שלישי" יאמר קריין החדשות בעצב.

אני אנשום עמוק, אעצור את הדמעות ואסתובב לאט כדי להביט על הילדים שלי.

"עכשיו..." אני אומר להם, כשבטלויזיה מאחוריי יאמרו שמספר ההרוגים עלה ל1,000,

"תגידו לי..." אני אומר להם כשברקע קריין החדגשות מודיע על פרוץ מלחמת העולם השלישית כשארצות הברית תתקוף בסוריה שהחריבה את בית המקדש ובתגובה רוסיה תתקוף בארה"ב ובתגובה קנדה תתקוף בסוריה ובתגובה עיראק תתקוף בקנדה ומכאן זה לא נגמר.

"עכשיו אתם מרוצים, כשהבניין שהעניק שלם לכל העולם נחרב?" אני אשאל אותם, צדגיש כל הברה.

הילדים ינידו בראשם באיטיות. קרין החדשות יציין שבית המקדש השלישי היה קיים פחות מארבעים שנה, מלך המשיח נרצח, ואני אשמע צעקות בערבית מחוץ לדלת החדר במלון.

אני אשא תפילה חרישית לבניית בית המקדש הרביעי ואפתח את הדלת באיטיות.

זה היה רק חלום. אין לי אישה או ילדים, מלך המשיח לא הגיע ולא היה עדיין בית מקדש שלישי.

אנחנו באמת מוכנים לבית מקדש?