פכים קטנים

את ממצמצת כשאת נוהגת, אומר לי השותף.

פעם הייתי אלופת העולם בראייה למרחקים. הייתי מזהה שמות רחובות
ממרחקים, קוראת מספרי מכוניות כשהן עוד היו נקודות קטנות באופק, סופרת עופות
נודדים כשהיו תופסים טרמיקה אי שם מעל שדות של מדינה שכנה. רציתי לכתוב מכתב לצבא,
יש לי סופרכוח, אני הרואה למרחקים, ודאי יש לזה שימוש כלשהו, אבל הסתפקתי בקריאת
מספרי הבתים בימי טרום ווייז ובידיעה שניחנתי בראיה מעולה. זה היה מרגש, לדעת שאני יכולה לראות דברים שאף אחד אחר לא רואה.

אחר כך הגיעו משקפי הקריאה. כמו ב'פרחים לעכבר לבן' ראיתי את זה קורה
לאחותי הגדולה, ממצמצת כשהיא צריכה לקרוא, מגששת אחר הזוג התורן. הדחקתי, אבל כשהיד
שלי כבר לא היתה מספיק ארוכה כדי להרחיק את הספר למרחק קריאה, נכנעתי. בהתחלה קניתי
את הסוגים הזולים, ואחר כך את היקרים. ניסיתי את השיטה של זוג משקפיים בכל פינה
בבית, וגיליתי שעבורי עדיף זוג אחד שנשאר מקובע על הראש – אם על האף כשקוראת – וזה
מרבית הזמן, אם על הראש כשלא, כמו זוג עיניים נוספות מציצות מבין השערות, כמו קשת אופנתית.
החלטתי להתייחס למשקפי הקריאה כאל קישוט, אם את לא יכולה לנצח אותם אמצי אותם
ללבך או לפחות לראשך, וקניתי משקפיים ססגוניים של רונית פירסט, שעלו כמו תכשיט יקר אבל גם קיבלו
תשומת לב בהתאם. התנועה של יד ימין שעולה לראש ומעלה את המשקפיים מהעיניים למצח או
להיפך הפכה לרפלקס קבוע.

עכשיו המסגרת של פירסט נשברה, ואני מגיעה לאופטומטריסטית, בוחנת מסגרות,
נמשכת אל אחת שנראית לי מועמדת טובה לתחילתה של ידידות ממושכת. אוהבת את הצבע, את
התחושה על האף, את הקלות והגמישות. אני חושבת לבחור בהם כמשקפי הקריאה החדשות שלי.
האופטומטריסטית חיוורת עם שיער שחור כעורב, ומשקפיים שחורים ממסגרים את עיניה
החומות. היא מושיבה אותי על כיסא בחדר חשוך, ועל הקיר ממול מוקרנים מספרים. אני
חושבת שהם מספרים, אלא שאין לי מושג מה הם. אני מטה את הראש ימינה, ואחר כך שמאלה:
תשע? לא. שמונה, אולי חמש. היא משחקת עם לוחיות הזכוכית המתחלפות, איך בולט לך
יותר, ככה יותר טוב, או ככה? תוך כדי היא מספרת לי על העסק האינטרנטי שלה, מכירת
תכשיטים מבגדי ים ממוחזרים. טוב שיש חלום. כשהיא גומרת איתי היא שואלת בעדינות:
אין לך כאבי ראש? את צריכה משקפי ראייה, ולא רק קריאה. אני מוחה דמעה מהעין. תראי
מה עשית, אני אומרת לה, זה מהמאמץ. אולי מהגיל, היא מציעה ואני שואלת מה עכשיו,
איך עוד הגוף יאכזב אותי, דליפת שתן? לא, היא עונה ברצינות, יש תרגילים לשרירי האגן.
תתחילי כבר עכשיו. אני מוחה דמעה נוספת, מה קורה לעיניים שלי שככה היה להן.

היא מציעה מולטי פוקל, משרטטת איך זה עובד. הכל נשמע מלהיב כל כך, חוץ
מהמחיר האסטרונומי. מצד שני, אני חושבת, לא מזמן שלמתי אלפי שקלים על שן אחת
בודדת. בסוף היא מכינה לי זוג משקפי ראייה חדשים. תנסי אותם שבוע, היא מציעה,
תגידי לי איך את מרגישה. תחזרי ונחליט מה לעשות, אם משקפי קריאה חדשות במסגרת היפה
שבחרת, או עדשות מולטי פוקל. יהיה שבוע של הסתגלות, אבל בסוף מתרגלים היא מבטיחה.
לא תצטרכי להחליף משקפים בין קריאה לראייה, תוכלי לנהוג וגם להביט במפה של הווייז.
 

במדרגות הלוליניות העולות הביתה אני מביטה נחרדת על הרצפה. מה זה כל
הלכלוך הזה, ואיך לא ראיתי אותו עד עכשיו.