אני אדם. זה כל מה שאני.
הולך לבד בגן, אבל לא נוגע, אסור לי.
אני האדם היחיד שקיים פה, אבל את לא רואה את זה, את לא מכירה אותי ולא נותנת סיכוי.
את מעדיפה בני אדם, חיקויים שלי, אבל הם לא אני. יש להם רק את העטיפה שלי.
כן הייתה לי מישהי פעם, הרגשתי שהיא כבר חלק ממני אבל היא בגדה בי. סוג של לילית היא הייתה.
אז עכשיו אני לבד, מסתובב ומחפש את חוה, מחפש את הצלע האמיתית שלקחו ממני.
אני מחפש אותה כל יום כל היום, אני רוצה שהיא תחטיא אותי ושהיא תחטא איתי ורק איתי, שהיא תהרוס את הכל ותבנה מחדש.
אז אני מסתובב ומסתכל, מחפש וניגש, אבל לא מוצא אותה.
אני מסתכל על המראה שלכן אבל מהר מאוד מבין שזה להרים אבן ולראות שאין כלום מתחת, ולרוב אין כלום מתחת.
כולכן וכולכם רק עצים ואבנים בגן שלי.
אבל איפה הצלע שלי? מישהו הבטיח לי שהיא קיימת באיזה מקום. היא חייבת להיות קיימת כי לקחו אותה ממני.
אז בינתיים אני אתנחם בחיקויים עד שאמצא אותה, חיקויים חלולים. בעצים ואבנים אני אתנחם.
יש הרבה שרוצות להיות עם אדם, מי לא תרצה? אבל אדם לא רוצה הרבה הוא רוצה אחת, נוצרתי לאחת.
לפעמים אני שומע את הקול הזה כשאני נופל "ויאמר אלי; בן אדם עמוד על רגליך".
אני לא אפסיק. מבטיח לך שאני אמצא אותך.
זאת התכלית שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Agent Orange 1