כי כמה שהייתי קטנה וטיפשה, לא רק אני הייתי כזו. לא רק אני הייתי.
והכל היה מציאותי וממשי, וחיינו. וכמו שאני לא זוכרת אותם בתור אידיוטים, אולי גם הם זוכרים אותי בצורה טובה.
ולמרות הכל היה טוב.
ולמרות הכל, הכל היה, ולמרות הכל חיינו, ולמרות הכל צחקנו ושמחנו ובכינו. כי היה. כי ככה העולם מתנהל.
וזה כואב, אלוהים, זה כואב. זה כואב שאופן המחשבה על אדם משתנה, שאתה כבר לא חושב עליו כמו לפני רגע, שהוא פה, קיים, רגיל. והכל כל כך פשוט וטוב, כי ככה החיים, נכון? והוא כל כך פה, כל כך ממשי. דברים כאלה קורים לאחרים, אבל הוא אמיתי מידי. פתאום הכל הופך לאחר, וזה כל כך כואב וקשה ומוזר והזוי ואתה רק רוצה להתעורר מזה.
פתאום אתה חושב עליו כעל אדם שלא נמצא פה יותר, מיתוס, או אגדה. וזה כל כך מוזר. ואתה כל כך מתגעגע אליו, ורוצה לחזור לחשוב עליו כמו פעם. וכבר שכחת איך זה.
יצאתי לטיול חביב עטוף שמיכה רכה מלא בחול ואבק בודד כמו מגדלור ישן הבחור עם הרסטות והזקן מלא באושר מפחיד שפך תובנות זולות וישנות עם ניצוץ נדיר בעינו והילדה עם הפנס נראתה כמו הדבר הכי בטוח בעולם
הסתובבנו לילה שלם עם שקית של קבבים נמסים רוקדים לתווי המנגינה ההזויה של הכלי הטהור ובורחים מזרקור ענק של חומות אטומות וזקנה מרירה נוסעים בג'יפ, רצים בחול, מאוהבים באש הלבנה
גל אחד שיכור ומיוחד שוצף רגליים יחפות לוחש ומספר שלילה כזה היה רק לי לא יהיה עוד לו היה עוד ואי אפשר לחזור לשם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לא עוד בשר ודם