"אני תכף אצלך , בבקשה אל תעיר לי על השיער או הלבוש , אני לא במצב רוח ".. כן צבעתי את השיער החודש 4 פעמים , הפעם האחרונה הייתה לאדום בוהק . קמתי בלי מצב רוח , יום רביעי ברצף .וגם השמלה החדשה הירוקה שקניתי לא ניראת טוב עם השיער אז הייתי צריכה לוותר עלייה . באסה .
"בייב , אני פשוט שמח שאת באה , לא אגיד כלום".
"תודה ,מעריכה את זה ."
נפגשנו אחרי כמה דקות ,חיבק אותי , חיבקתי אותו .
כל כך הייתי צריכה את זה ,האדם היחידי שמחבק אותי ,ואני מרגישה שזה מהלב .
התחלנו לצעוד לכיוון הבית שלו ,שקט , פרצוף דכאוני שלי , קריר ..
"מה יש?הכל טוב ?" הוא שאל .
"כן, סתם עייפה ". עייפה מהחיים ,עייפה מכל מה שמעיק לי על הלב ,עייפה מעצמי ..
"לא ישנת טוב ?"
"הלכתי לישון מאוחר ,עבדתי עד 12 " . למה אני משקרת ? הרי בדרך אליו רק ציפיתי לבוא וליפול לזרועותיו ולשחרר, את הכל.
הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם זה כבר , וגם נמאס לי להיות כל כך סגורה , אני מנסה להוריד את החומות שבניתי סביבי , ולא מצליחה.
הגענו לבית , התיישבתי ליד השולחן , הוא בטלפון לידי , מנותקת , בוהה באקווריום .
אחרי כמה רגעים הדלקתי סיגריה, עברנו לספה , אחרי שסיימתי את הסיגריה נשכבנו .
הוא חיבק אותי , הנשימות שלי נעשו כבדות , הרגשתי מוזר , טוב באיזשהו אופן , הרגשתי צורך לבכות , להגיד את מה שבלב , לשחרר.
אבל הפה לא נפתח , והעניים לא דמעו ..
חסומה .
"מה מעיק עלייך ?" פתאום הוא שאל.
"כלום.. לא משנה , חבק אותי פשוט ." פעם ראשונה שהודתי בפניו שמשהו לא בסדר (סוג של ).
ככה הוא חיבק אותי כמעט חצי שעה ,ובמשך כל החצי שעה הזאת הוא לא שאל , לא הציק , פשוט חיבק .
רציתי לומר לו כמה הוא מדהים , ושוב המילים לא יצאו מהפה .
אז התרוממתי אליו ונשקתי אותו על השפתיים ,נשיקה רכה ,חמה, כנה , מלאת הוקרת תודה .
בקיצור , היום הוא הצליח להסיח את דעתי מכל הקושי , רציתי להודות לו על זה אבל נחשו מה ? המילים לא יצאו מהפה .
אבל הגיע לו לשמוע את זה ! אז עם כל הקושי שבדבר וכמה שאני לא אוהבת הודעות כאלו ,אלא מעדיפה פנים מול פנים ,שלחתי לו הודעה :
"תודה על היום ,תודה על זה שאתה כזה מקסים ,על זה שאתה דואג,ובמיוחד על החיבוק,זה לא מובן מאליו בשבילי . לילה טוב ".
אני מרגישה שאני נכנסת לתקופה דכאונית , איך עוצרים את זה ?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
