ידעתי על מה אני מדברת כשקראתי ללב שלי פלסטיק. לפעמים אני מפתיעה אפילו את עצמי, כשחוסר הביטחון שלי מתחיל לצוף למעלה אני מרגישה קהה, אני מרגישה כלום. לפעמים ברגעים האלה אני מעדיפה להיעלם, שלא ידבר איתי, שלא ישאל, שלא יחבק. זה החלק שאני שונאת בעצמי, ומופתעת ממנו כל פעם מחדש. איך הילדה המתוקה והשובבה הזאת פתאום הופכת לגוש של קרח. או פלסטיק. אין שם כלום, זו סתם תפאורה. והלופ הזה ממשיך ומאוד קשה לי לצאת ממנו, הוא מסרבל אותי בתוכו, וחונק אותי, הלופ הזה. ואז כשהאדון שלי נוגע, תופס, מנסה להצמיד, אני מרגישה חנוקה מידי. כי הלופ כבר חונק, והשדים בראש, וחוסר הביטחון, ואי הנוחות, וקהות החושים, והשאכטה שהתערבבה עם הבירה, והכעס על עצמי, הכל דוחף אותו ממני. כמו חיה פצועה פשוט לא מסוגלת להכיל את הקרבה. הוא נעלב, הוא נבהל, אני הרגשתי אותו, ראיתי את זה בעיניים שלו. הוא רצה אותי קרוב, ואני רציתי לצרוח, לשבור, לצאת מזה, להרגיש, רק להרגיש בבקשה. לא להישאר פלסטיק. "אני לא מבין מה קרה, למה את כועסת עלי" הוא שאל בקול שאמור להיות אדיש. "למה התרחקת ממני?" עכשיו הוא כבר נשמע עצוב. "את אף פעם לא הרחקת אותי ממך".. הוא המשיך ורק גרם לי להרגיש יותר חריגה ויותר רחוקה מעצמי. "לא הבנתי מה חרדת הנטישה הזאת?" יריתי בו. מטומטמת תסתמי. "אתה מודע לזה שאני בן אדם? ולפעמים לא מתאים? והסרט הזה לא מחרמן אותי וכל סצנת סקס היד שלך נדחפת לי לכוס ואני לא בכיוון?" לא הצלחתי לסתום. הרגשתי שאני כבר לא שולטת בי, הרגשתי שאני כועסת ומפחדת מזה שהרחקתי אותו ממני. חטפתי סטירה מצלצלת, כזו שמעלה דמעות לעיניים. הוא אגרף יד אחת בשערי והטה את ראשי אליו. "הכלבה שלי עושה לי צרות היום" הוא התחיל למלמל ואני הרגשתי את הלב שלי בפעם הראשונה הערב. "פתאום היא לא רוצה את הידיים שלי.. פתאום אי אפשר לשחק עם החורים שלה.. " הוא המשיך להתלונן בקול אדיש והסטירה הבאה לא איחרה לבוא. הן חזקות, מאוד. והגוף שלי מגיב, יותר נכון- הלב שלי מגיב. "עכשיו נעשה דבר כזה.. את שומעת? אני רוצה רק הנהון, אני לא רוצה אפילו לשמוע 'כן אדוני' ממך. כלבות לא מדברות. בכל שניה שהזין שלי מחוץ לפה שלך יכאב לך." הקול הזה.. התחלף. עם הקול הזה בחיים לא הייתי מדברת על חרדות נטישה. זה הקול של החגורה, זה הקול שממשיך לזיין גם כשאני צורחת ומתחננת על חיי. הלב שלי שאג על הגבר הזה, והוא בתמורה שאב את חוסר האונים שהרגשתי לאט לאט, והחליף אותו בחוסר אונים חדש שנתן לי חיים. הרשתי לעצמי להתמהמה ולהתרפק קצת על הזין והביצים שלו, והכאב הגיע שוב. חזק, ובכל מקום. הכנסתי אותו לפי, מריירת סביבו. מוצצת אותו בקצב שלי, מנסה להרגיל את הפה שלי לעובי, מחליקה את הלשון שלי. דוחפת עמוק יותר לגרון, הוא יודע שאני שונאת שמתערבים לי, שאני אוהבת למצוץ לבד. הוא יודע שהזין שלו בפני עצמו הוא פטיש שלי. רק לסגוד לו, הוא מרגיע אותי. הפעם זה עניין לו את התחת. הוא תפס לי את הראש בגסות וזיין לי את הגרון. "זה הגרון שלי" הוא גנח והמשיך להינעץ בתוכי. אלוהים ישמור, כל מה שעבר לי בראש זה אל תיהי מטומטמת ואל תקיאי לו על הזין, תנשמי מהפאקינג אף ותחנקי כמו שמגיע לך. הרגשתי את הגרון שלי מתרחב, ושאני עומדת להתעלף או להקיא בעוד שניה, הוא נשלף מתוכי בדיוק ברגע שלא יכולתי יותר. הרגשתי את הכל מסתובב לי, הרגשתי את הגרון שלי, הפרצוף שלי היה מלא רוק ודמעות ויצאו ממני התייפחויות כאלה, כאילו אני עומדת לפרוץ בבכי. גם זה עניין לו את התחת. התרוממתי לאסוף את השיער וכשהוא הסתכל עלי, הבנתי שנדפקתי. "למה הזין שלי לא בפה שלך?" -"קמתי לאסוף את השיער!" הקול שלי היה קצת יותר מתבכיין מבדרך כלל. קיבלתי שתי סטירות נוספות, אחת אחרי השנייה. "תחזרי מהר למקום הטבעי שלך" הוא החזיר אותי בגסות. אמרתי לעצמי.. G.. אחריך המבול נשמה, את מוצצת את הזין הזה גם אם באים לפנות אותך אחר כך עם אמבולנס מפה. הוא זיין ממני את הכל, הוא זיין את הכאב, הוא זיין את הבלבול. הוא החזיר לי אותי. הוא לא ריחם עלי, וזה לא היה בשבילי בכלל. התנוחה שהוצבתי בה לא נועדה לענג אותי, היא נועדה לשבור אותי סופית, והעובדה שגמרתי ממנה פעמיים זה רק היה בונוס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: