יהיה בסדר

אני מרגישה כל כך אשמה.

מתישהו בכיתה ו' ישנתי אצל א' וכמו כל ילדה קטנה סיפרתי לאמא שלי איך היה לי. ואמא שלי הסיקה שהיא משפיעה עלי לרעה ואסרה עלי לבוא אליה ולהפגש.

ודאמ, לא שכנעתי אותה בכלל, טיפה כעסתי אבל אחכ המשכתי לחיות. וא' נשארה בלעדי.

גם עכשיו, בכיתה ט, אני לא יכולה להפגש איתה וכשא' הזמינה אותי אמרתי לא לפעמים גם בלי לשאול את הורים שלי. והיא אמרה 'צפוי'

ואני גורמת לה להרגיש כל כך לבד

ואולי אני סתם עושה מעצמי איזה אלוהים כאילו אני באמת חשובה לה כל כך

אבל היינו חברות הכי טובות ולא היה לנו אף אחד אחר ואני פשוט עזבתי אותה כשהיא הייתה צריכה אותי.

אני שונאת את עצמי כל כך, ואני לא מבינה למה אנשים לא מפוצצים אותי מכות כי מגיע לי

חזרתי הביתה מבית הספר ואני נראית כמו גבר מכוער

אין לי מה לצפות חוץ מחופשת פסח למרות שגם לזה אני מצפה כל כך כי יהיו לי מלא שיעורים ומצפון כשאני לא אעשה אותם

וחברות ירצו להפגש ואני לא אוכל, כי שוב, 'אמא לא מרשה לי'

ואני אריב עם ההורים שלי ואשאר כלואה בבית ולא יהיה לאן לברוח

ולא יהיו ריקודים ויהיו סדרות ואוכל על גבי אוכל ואני כל כך אשמין ואשאר חסרת חברים (אופטימית)

ואולי ישרא יסגר, ואז לא יהיה לי כלום חוץ מטאמבלר שגם ממנו ימאס לי ואני אשחק היי דיי בלי הפסקה ואשמע דה מאם סונג כי זה הדבר הכי טוב שקורה לי עכשיו