somewhere only I know

הבנתי על עצמי 2 דברים. הראשון אני ממש מזוכיסטית, למה אני צריכה לעבור כתבה כתבה, לראת תמונה אחר תמונה למרות שזה מכאיב לי. שזה מפזר לי מלח על הפצעים המוסתרים. הפצע שחשבתי שנעלם הוא לא פצע הוא צלקת גדולה ומכוערת שרק הזמן יקל על הכאב המצמרר, על הדמעות ועל היסוריים. 

הדבר השני הוא שעדיין אכפת לי ממנו. אני מתה להעיף אותו מהחיים שלי אבל הוא כל הזמן נדחף. כל הזמן חותך עוד קצת את הצלקת ומגדיל אותה, מכעיר אותה. מכעיר אותי.