הכל סוגר עליי. אני בתוך חדר שומם וחשוך. במצבי התמידי,בודדה. האויר כבר הולך ואוזל. אני נגמרת לאט לאט חלק ממני, חלק מהאישיות שלי, מהנשמה שלי נעלם באפלה שמקיפה אותי. שמפתה אותי להצטרף עליה. האפלה שמושכת אותי עליה. האפלה הלא מוכרת שגורמת לי לחשוק ללא ידוע,ללא מוכר. אני רוצה לפרוץ את החומות. להוריד את המסיכות. ולצאת ללא מוכר, ללא ידוע, לאפל, לסקרנות, אני רוצה לגלות את עצמי מחדש,אני רוצה לצאת על עולם חדש ולא ידוע. אני לא יכולה להמשיך כך. אני לא יכולה לחיות את החיים האלו. אני צריכה רגש. אני צריכה לקחת נשימה עמוקה ולחשוב עם זה באמת מה שאני רוצה. כן זה מפחיד אותי. כן זה משתק אותי. וכן זה כל כך פתטי אבל אני זקוקה לזה כמו אויר לנשימה. המחשבה הזאת מלווה אותי כבר שנתיים. זה התחיל מרעיון קטן שהזנחתי שחזר לרדוף אותי כל פעם מחדש. ועכשיו אני חושבת על זה כמעט כל יום אפילו כמה פעמים ביום. אני צריכה לצאת מהמקום הזה. אני צריכה להמשיך הלאה. אני חייבת להמשיך הלאה. המקום זהז מלא בזיכרונות מדממים. מלא בכאב בצער ובדיכאון. שאם כל הכוח רצון שבעולם יום אחד הוא ישאב אותי לתוכו. יום אחד אני אבלע לתוך מקום אפל ולשוך המלא בדיכאון צער וכאב. הייתי שם כבר ויצאתי מזה. סבלתי כל כך שאפילו לנשום חתך עוד קצת את הצלקות שלי. זה עדיין כואב. אני עדיין ממשיכה לדמם. אני מדממת. אבל אני משחקת את המשחק. כמה שזה כואב להגיד אבל כמו בפתגם "כל העולם במה וכולנו שחקנים" כולנו מעמידים פנים. כולנו משחקים את המשחק. משחק החיים. ואצלי בכל נשימה קשה לי יותר ויותר לשחק. אני רוצה להפסיק. אני פשוט שונאת את זה. אני מרגישה כל כך צבועה וכל כך ושקרנית.
השאלה נשארה. אולי תוכלו להעניק לי תשובה?
לעזוב לברוח בכדי להמשיך הלאה או להישאר ולהילחם (קרב שאבוד מראש)?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: