כשהחשכה שוררת בחוץ,והירח מאיר, אז באמצע הלילה המחשבות הקטנות, שחותכות אותך מבפנים, ששוברות אותך מחדש. אני ניסיתי להדחיק, באמת שנסיתי, אבל לצערי זה חזק ממני. המחשבות האפלות האלה, שמביאות את הדמעות הסמיכות והשחורות. המחשבות של 3:00. זה אפל וחשוך וחזק,ואי אפשר להתנגד לזה, להפך אני נמשכת לזה. טוב אבל אולי זאת רק אני, מצד שני איזה עוד ילדה בגילי תכתוב פוסט ב- 3:00 כשהיא מאזינה לשרי דיכאון (השרים הרגילים שלי). כל מחשבה כזאת מזכירה לי את הקיץ. בחיים לא חשבתי שיהיה לי קיץ כזה, של הסתרות, של כאב, של דמעות, אני זוכרת שנשברתי לרסיסים קטנטנים, ועכשיו אני משחקת במשחק השנוא עליי פאזל ומנסה לחבר את כל החלקים שלי בחזרה. זה הפאזל הכי קשה ששמעתי עליו כי לוקח לי חצי שנה ועדיין לא הגעתי לחצי.
בלילות האחרונים כולל היום אני לא מפסיקה לחשוב על סבא שלי. אני לא יכולה לתאר בכל צורה שהיא עד כמה הוא חשוב לי, עד כמה אני קשורה עליו. ומצבו מחמיר, האלציימר השתלט על הזיכרון והידע העצום שיש לו, והלב שלו ממשיך לעשות טובה שהוא פועם. אני מתגעגעת עליו כל כך, הייתי נותנת הכל בשביל עוד חמש דקות איתו כשהוא צלול,הכל. זה שובר אותי לראות אותו ככה. אני פשוט לא מסוגלת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: