somewhere only I know |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2016
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2016
היא.
זאת שעת לילה מאוחרת, והיא פוסעת בצעדים שקטים וזהירים ברחוב. פנסי הרחוב הצהובים מהבהבים בחוזקה ופתאום נכבים. חושך, היא ממשיכה להלך ברחובות, ממשיכה לספור שניות,דקות,שעות... היא מחכה, סתם ככה, היא לא יודעת למה היא מצפה, היא פשוט מחכה. היא פוסעת בחשיכה במהירות, מישהו מאחוריה, ככל שהיא מתקדמת הוא מתקדם אחריה מהר יותר. היא נופלת, הא נופלת לתהום החשוכה, המאיימת, הריקה , הבודדה. היא בוכה, היא זועקת, היא נלחמת. היא נאחזת בקירות התהום מעט לפני שהגיעה אל התחתית, היא נאבקת, היא נלחמת לעלות, היא כמעט מצליחה, היא כמעט חזרה לקרקע, ידיה החלשות כבר נוגעות בדשא הרטוב מהטל. היא נופלת, ידיה החלשות לא מספיק חזקות בשביל להחזיק את כל משקל גופה. וככה זה נגמר, היא מגיעה לתחתית התהום. קירות התהום צרים. ככל שעובר הזמן הם נסגרים עליה, יותר ויותר, לא משאירים לה מקום, חונקים אותה, שואבים כל טיפת אוויר עלובה ומסכנה שנוטרה לה. וככה לא נשאר יותר היא. היא עברה למקום אחר כנראה. או שנולדה מחדש במקום שונה. או שמעולם לא הייתה. או שפשוט היא הייתה אבל אינה עוד. ולעולם לא נדע.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: