somewhere only I know

הכל משתנה. הכל נהרס. הדברים היחידים שנשארו לי נעלמו. כנראה איבדתי את החברה הכי טובה שלי, ואני לא מאשימה אותה שהיא מוצעאה אותי מהחיים שלה. אני לא יכולה להאשים אותה בזה שהיא לא רואה אותי כמו בעבר. ושלא אכפת לה. 

בשישי האזכרה של סבא שלי, כלומר התאריך העברי. אני ככ מפחדת לשכוח אותו, את הזיכרונות ממנו, זה משתק אותי. 

אני מתמודדת מול אמא שלא רוצה אותי בבית שלה יותר, ומול אבא שהפסיק לרצות אי שם בשנת 2013, שלאחרונה מצאתי את עצמי מתחננת לזה שירצה אותי. וכצפוי גם זה לא עבד. אז רוב זמני כשהיא בבית אני מעבירה בחדר. 

הלימודים חונקים ואני נאבקת לא למות תחת כל הלחץ הכללי... 

החיים לא יכולים להראות טוב יותר. 

אני לא חושבת שאני בודדה, זה המצב התמידי, פשוט לאחרונה הרעשים שכיסו את הלבד ועצם הרגשת הנטישה הגדולה גורמת לי להרגיש את הבדידות.