somewhere only I know

אז זהו בעוד פחות משעה 2014 תיגמר, תעלם, תתאדה, תלך ולעולם לא תחזור. אני מקווה שהשנה הבאה תהיה יותר טובה, יותר מוצלחת, יותר שמחה ומאושרת. אני מקווה שעוד מספר דקות, כשהשנה החדשה תתחיל אני אפתח דף חדש, עם תקווה חדשה חיים חדשים. יש תחושה כזאת של נוסטלגיה. ראשי מוצץ בתמונות וזיכרונות, מה שמציק לי זה שרובם רעים ומכאיבים. הלוואי שבשנה הבאה זה לא יהיה ככה. שהרוב יהיה טוב ושאת הרעים אני בכלל לא אזכור. אני זוכרת את היום שעברנו, זה היה אמור להיות יום מאושר, הצחלה חדשה פרק חדש פתח לחיים חדשים. את האמת אני אפילו לא יודעת למה זה הזיכרון הכי חזק שלי מהשנה שעברה, הכי רע לומרות שהיו יותר רעים ממנו. אולי בגלל שמאותו יום הבנתי שזהו אין יותר תקווה שאני צריכה להפסיק להיות נאיבית כל כך, שזהו אני כבר לא ילדה שאני צריכה להיות חזקה יותר ממה שעד אז הייתי, והייתי, באותו יום נשברת למליון חתיכות, מה שהחזיק אותי נלקח ממני. עד היום אני לא מצליחה לחבר בין כל החתיכות. אבל אני אהיה בסדר, החתיכות ימצאו אחת את השניה לאט לאט. הפצעים ירפאו. אני רק מקווה שלא תשאר צלקת.  

בהצלחה ב 2015 שנה טובה.... 

אני פשןט לא יכולה יותר אני משתגעת. הגעתי למצב של עצבים כאלה שמזמן לא הייתי ככה. אני לא רוצה להיות ככה. הכל סוגר עליי ואני נשברת למליון חתיכות אגואיסטיות שאינן מכירות אחת את השניה. אני רוצה לצרוח. אני רוצה להעלם. אני רוצה להתעלם ולהמשיך הלאה, אבל לא לצערי יש לי אגו נפוח ותחושה מזוויעה שאינה עוזבת אותי עם אני משחררת. כל יום ויום שעובר הבדידות מתחזקת והרעיון של לעבור לפנמייה מצמיח שורשים במוחי. אני מבינה שלברוח מהבעיות שלי לא יפתור לי אותם אבל זה ירחיק אותם ויקנה לי לזמן אולי מוגבל אבל בכל זאת שקט נפשי. מושג שאני כבר לא זוכרת איך הוא מרגיש. 

אולי זה ישמע מוזר אבל יש עוד משהו שמטריד אותי שלא קשור אלי אלא יותר לחברה. היא מוליכה את עצמה שולל לאנשים לא נורמליים. אני אפילו לא יודעת למה לי אכפת כי כולן רואות את זה כולן יודעות על זה כולן מרכלות על זה. אבל אף אחת לא ניסתה לעזור לה, להציל אותה. אני ניסיתי לדבר איתה בכל דרך אפשרית בשביל לגרום לה להבין אבל היא מתעצבנת ופורצת בבכי. אני אפילו לא יודעת למה אכפת לי עם לעצמה לא אכפת.