אני לא כל כך יודעת למה התחרפנתי כל כך באותו היום. אני גם לא יודעת למה התגובה שלי הייתה כל כך קיצונית. הרי זאת לא אני, אני הילדה שמקבלת את הדברים האלה, אני זאת שהייתה נוסעת איתו כדי שלא יהיה בודד בנסיעות הארוכות לדרום, אני זאת שהייתה איתו בבדיקות, אני זאת שהייתה נאבקת, נאבקת כל כך חזק עליו. אבל ברגע שהמילים האלה יצאו לו מהפה, ברגע שהטלפון והאוזן היו כל כך הרבה זמן ביחד עד שלא היה אפשר להבדיל בין האוזן לטלפון, בצעד הנואש של לנסות לשחד אותי, ברגע שהעניים שלו כמעט יצאו ממקומם כשהוא הבחין במכונית ובה נכנסת למסעדה. מה שהוא ברגע הזה גרם לי לאבד את כל האשתונות שלי, גרם לי להתפלל שהאדמה תפער ותבלע אותי. אולי זה בגלל שלמרות שאני אומרת את זה, והרבה, עדיין לא באמת הפנמתי שלא באמת אכפת לו, לא אכפת לו מהרצונות שלי, מהרגשות שלי, מהמחשבות שלי, והכי פוגע , ממני בכללי. אני שמבחינתי רק הוא היה משנה. אני שתמיד הייתה שם בשביל לגבות אותו. אני... את האמת כל זה נשמע ממש התבכיינות, הרי זאת אשמתי, אני יצרתי את זה, אני עשיתי את זה ועכשיו אני מתלוננת. אני זאת שעמדה לצידו כשהיה ברור לכול עין שאכפת לו רק מעצמו. אני זאת שידעה שלא אכפת לו ממני יותר (או במקרה שאני לא מספרת לעצמי אף פעם) ופשוט המשכתי להתנהג כאילו כלום, והמשכתי להפגע. אני זאת שלא הגנתי על עצמי מספיק טוב.
עכשיו אני גם מבינה למה הספר שוכב לו על השידה שלי, כשהסימניה מונחת באמצע, כאשר אף אדם לא קרא בו שבועות. אני מפחדת לגלות את העתיד שלי, לראות כמה שריטות עוד יווספו לי. הילדה מהסיפור, היא אני. נפגעת מאותם דברים, מאותם אנשים, נלחמת על אותם דברים. היא אני. אז לך הילדה מהספר, אני מקווה שהיה לך עתיד מזהיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: