somewhere only I know |
| 9/2015
משהו לא בסדר איתי. ואני לא יודעת מה. עוד דיכאון, מירירות על החיים, כעס על העולם... הפעם הכל שונה מהפעמים הקודמות. אני לא יודעת מן חוסר וודאות כזאת שאני לא רגילה אליה. אני שונאת חוסר וודאות זה גורם לי להרגיש מעופפת. והכי גרוע לא כתבתי כלום כבר שבועיים. ואני יודעת שזה אחד הדברים שמשגעים אותי.
| |
בראש השנה, בראש השנה...
ראש השנה, נתחיל בשנה טובה ומתוקה. כבר כמה שנים שאני לא אוהבת כל כך חגים. פשוט כל הכאב ראש שכרוך בהם, האובר משפחתיות. תחושת האוטסיידריות. כל זה לא בשבילי. , וכל זה קורה בחגים. אבל הפעם הייתי מלאת תקווה שהחג יהיה פשוט מושלם. סיבה ראשונה היא שאני מודה שממש רציתי לעשות חג עם המשפחה של אבא שלי אחרי כמה שנים. מסיבה שניה היא שגם עשיתי עם חלק מהמשפחה של אמא שלי. שמחתי שאין את האובר משפחתיות ושגם אני לא ארגיש אוטסיידרית. אבל הסיוט התחיל ונגמר באחי הקטן, שהחליט שהוא לא רוצה ללכת לאבא שלי ואחרי שיכנועים רבים הוא בא וגם כל הערב היה עצבני ויצר ריבים ומתחים. ובסופו של דבר די נמאס לי מכל הפיוזים שלו. כאילו זה לא שיש לך ככ ברירה כוחה היית שם שעתיים וחצי. ועוד פעם נשארתי לסדר את הבלאגן שהוא יצר. זהו נגמרו כל התקוות לחג נורמאלי עם משפחה נורמאלית. למרות שאנחנו קןבעים מה נורמאלי ומה לא, וחוץ מזה אף אחד לא נורמאלי...
| |
אכזבה של כיתה ט'...
פשוט נמאס, בקושי עבר שבוע ואני מרגישה שעבר נצח. שוב אותם מסדרונות מלאים בילדים ריקים מתוכן ומלאים בפוזות, שוב אותן המורות צורחות על אותם ילדים מפגרים וצבועים שמספרים בדיחות סוטות ולא מצחיקות, שוב אותם שמות של האימהות נזרקות בהקשרים סוטים, שוב אותן בנות שמתפשטות בשביל צומת לב. שוב אותו כאב הראש שמלווה בתסכול הבדידות. אני לא צבועה ואני לא אתפשט בשביל צומת לב. אני לא מקללת בשביל שיסתכלו ומתעלמת מהריכולים מאחורי הגב. אני לא. אבל מסביבי כולם כאלה. לפני שהתחילו הלימודים הייתה לי מין פנטזיה על כיתה עם אותם פרצופים אלא שמלאים בתוכן, וכל אחד מכיל עולם שלם, והכי חשוב כולם נחמדים זה לזה. הרוע מתפוגג. ותאמינו לי השכבה שלי מלאה ברוע. מחר שוב לימודים ושגרה ריקה מתוכן, אני מרגישה טיפה כמו רובוטית, כל יום אותו דבר, בא לי משהו חדש. בא לי ריגושים פרפרים בבטן של שינוי.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: