זה כל כך אני ^^

לסיים לצפות בסידרה, להתמרמר שהיא נגמרה.. ואז להתחיל לצפות בה מחדש ><

לשבור בטעות קליפס לשיער, לרוץ לקנות אחרת, ולהתלהב שהפעם היא עולה 1 ש"ח

לעומת אז שבדיוק אותה אחת עלתה 3 ש"ח. איזה פרייארים..

לרצות לארגן יום צילום סופסוף.. ובסוף לא לעשות את זה מסיבות לא ידועות. או שכן:

אני חתיכת עצלנית. (הלוואי שבמקום זה, הייתי חתיכת עוגה...)

ללכת לעשות פרנץ' בציפורניים, ואחרי שבוע להוריד אותו ואז לעשות לעצמי פרנץ' כושל.

לצפות בסרטוני בריאות, להידלק על דיאטה וללכת להכין לעצמי משהו משמין! כל כך שמן שלי

לחשוב על זה שאצטרך לקום ב-4 בבוקר למפעל ועדיין לא לחפש עבודה אחרת מרוב פחד.

לגרד בראש, ולהבין שיש לי קשקשים.. ושוב לגרד בראש למרות זאת.

לרצות לנסוע לתל אביב, ואז לא לרצות. כי יש שם פיגועים לאחרונה, אז אמאלה וזה..

להתלהב שהייתי בשרונה מרקט והראו אותו בטלוויזיה כשהיה בו פיגוע. ואז לפחד. ולומר

תודה לאל שלא הייתי שם באותו יום. ולהתבאס שלא אחזור כנראה לשם עוד.

למרות שהברק לא מכה פעמיים באותו מקום. אבל פה מדובר בטרוריסטים, אז אי אפשר לדעת..

להתעלם מחברה שגם ככה מציקה, ואז היא מבינה שאני זבל ולא מתקשרת. ואז להתגעגע..

לסדר את כל הארון שלי, ולהבין שאין לי בכלל בגדים. כי לקח לי רק עשר דקות לסדר אותו.

לרצות לרזות כדי להיכנס לכל הג'ינסים שעוד מחכים לי, אבל מיום ראשון... (ולא אמרתי איזה..)

להתחיל דיאטה ביום ראשון. ולסיים עוד באמצע המשפט הזה...........

לרצות להכין פשטידה ואז לגלות שאין לי תבנית חד פעמית. כל הזמן קורה לי...

לפחד שיש פורץ בבית, למרות שאני בטוחה שזה אבא שלי שותה מים כי הוא צמא..

להיגעל מהשעירות של אחי למרות שבראש הוא די קירח אבל יש לו פאה.

להיגעל מהקיץ כי חם ומזיעים וכי אח שלי תמיד בלי חולצה. אלוהים ישמור..

להביט לאבק בעיניים ולהשאיר אותו בדיוק איפה שהיה. שיארח לי חברה.. מה יש?

להמשיך לכתוב פוסט זה, למרות שאני עייפה.. אבל יש מלא דברים לא קשורים על המיטה,

ואין לי כוח לפנות אז אני אמשיך לכתוב כאן כל מיני שטויות..

לתהות לעצמי מי באמת קורא את זה, ואיך הוא מרגיש לגבי זה, והאם הוא בעדי או נגיד...

להרגיש כאבי גב ולומר לעצמי שזהו זה, הזדקנתי. כי כואב לי הטוסיק. ולא מהסיבות הנכונות..

לומר ביי כי הפוסט תם. את זה הייתי אומרת גם אם לא הייתי אני... ^^

אז... ביי.