"הייתי בת חמש או שש... אני בקושי זוכרת. אבל הפלאשבקים משחקים איתי בתופסת לאורך השנים.
הייתי בת חמש או שש כשאימא שלי נסעה לנופש, ואני נשארתי אצלכם לחמישה ימים. ישנתי בחדר בקומה השניה. חושך בחדר. אני זוכרת את הדלת נפתחת ואותך נכנס פנימה וסוגר אחריך את הדלת.
היית בן 13 אז. אם אני זוכרת נכון. לשניה חדר אור קלוש לחדר, ושוב חושך.
התקרבת למיטה שלי, ועמדת והסתכלת עלי במשך דקה שנראתה כמו נצח, בלי להגיד כלום. היית לבוש בגופיית סבא לבנה, ותחתונים לבנים. וזהו.
נכנסת אל מתחת לשמיכה שלי, ונצמדת אלי כשאתה שוכב על הגב. קפאתי. הרגשתי שמשהו כאן לא תקין, אבל מה הבנתי על העולם? ילדה בת חמש או שש.
החזקת לי את היד במשך כמה שניות ומשכת אותה לכיוון הזין שלך. נגעלתי, לא הבנתי מה אתה עושה ובמה אני נוגעת, אבל לא הייתי מסוגלת לזוז. אין לי זיכרון לגבי מה שקרה לאחר מכן, אם קרה. כנראה הדחקתי. אחרי שני לילות נוספים כאלו, החלטתי לקרוא לאחותך כשנכנסת לחדר. צעקתי את שמה בכל הכוח, מקווה שהיא תבוא ותציל אותי מהסיוט הזה.
היא לא הגיעה. כנראה לא שמעה.
אבל זה הספיק כדי להבריח אותך חזרה לחדר שלך, ולגרום לך לא להיכנס יותר לחדר בו ישנתי. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי אותך. כשמלאו לך 18 נפטרת מדום לב.
באתי ללוויה שלך, עם אותם הזכרונות המכאיבים של התמימות שלקחת ממני. של הילדות שגזלת לי. בכיתי כשהורידו אותך לאדמה. בכי של הקלה. הצלקות ישארו לנצח. וכמה שזה ישמע נוראי, שמחתי שאתה כבר לא כאן כדי להזכיר לי את מה שניסיתי לשכוח. הרגשתי שבאת על עונשך. לאימא שלי לא סיפרתי אף פעם. לאף אחד לא סיפרתי. אף אחד לא צריך לדעת שבן דוד שלי התעלל בי מינית כשהייתי בת חמש. או שש. אני בקושי זוכרת."
בחישוב מספרי זריז, 16 שנים שהסוד הזה מכרסם בי.
לפני כמעט שנתיים החלטתי לכתוב את הטקסט הזה.
אתמול החלטתי להקיא את זה מתוכי, החלטתי שהגיע הזמן שאימא שלי תדע.
לפני כשבועיים ערכו לכבודו אזכרה.
כשאימא שלי שאלה האם אני רוצה שהיא תגיע לאסוף אותי, עניתי שאני עייפה מהעבודה ואמרתי לה שאני הולכת לישון.
"אבל תהני" הכרזתי בסרקזם מריר.
ואתמול היא הבינה למה לא הגעתי לשום אזכרה בעשר השנים האחרונות.
היא אמרה שהיא תמיד ידעה שקרה משהו, והיא מעולם לא העזה לחשוב בכיוון הזה בכלל.
ועכשיו...
עכשיו אני מרגישה שניקיתי לכלוך קטן מהעבר.
שזכיתי בטיפת גאולה.
שאני קצת פחות לבד עם הפחדים והחרדות.
אני שורדת. מתחזקת כל הזמן.
וכנראה שיש אצלי חלק שמבין ומקבל את המקום שבי שזקוק לכאב ומקושר אצלי למיניות.
אולי בתאוריה, בחיים אחרים, אם הייתי גדלה באופן נורמלי עם אבא, בלי בן דוד שפגע, בלי לעבור אונס בגיל 13,
ככל הנראה שהצלפות וחבלים, סטירות וחניקות, כניעה וסימנים לא היו נכנסים בלגיטימיות לחדר המיטות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Inside A