את לא מתקשרת אליי ומציעה לי שידוך אחרי שלא דיברנו כל כך הרבה זמן
ואז מתפלאת למה אני לא מתלהבת.
את לא אומרת שטויות על המבול ועל מי שגרם לו וגורמת לי להתעצבן עוד יותר ולהירתע מהרעיון להכיר עוד אנשים עם דפוס מחשבה דומה לשלך.
אבא מדבר איתה עכשיו ואומר "אף פעם לא מפסידים מניסיון"
אז לא אכפת לי באמת לנסות ועל הדרך להוריד אותה מהגב שלי.
לפחות יהיה מה לספר לנכדים.
מציק לי שהיא דיברה עם אמא כדי לבקש רשות כשאמרתי לה לא לעשות את זה.
היא עדיין מתייחסת אליי כמו אל ילדה.
הזהרתי את אמא לפני כי הייתה לי הרגשה שזה יקרה בכל מקרה מאחורי הגב שלי, אז לפחות שיבוא ממני.
מה שטוב זה שאמא אף פעם לא נותנת לזה לגיטימציה והיא אמרה לה שזאת החלטה שלי.
אני אוהבת אותה.
זה מטומטם ואני לא צריכה את זה כרגע אבל נמאס לי לרמוז לה את זה ואני לא רוצה להגיד לה במפורש כי נראה שהיא מצאה דרך לדבר איתי שהיא לא "מה שלומך ניתוק שיחה". אני לא באמת יכולה לבוא אליה בטענות כי היא זו שמתקשרת כל הזמן ומנסה, אבל זה פשוט מרגיש מעט מידי ומאוחר מידי.
איך כל פעם שאני חושבת על זה אני כועסת מחדש
אני לא אמורה לבכות עכשיו ואני גם לא אבכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
