לפעמים יש לי סיוטים.
הסיוטים שלי הם בדרך כלל סיוטים חוזרים, שמשתנים במעט כל פעם בכדי להתאים למציאות המשתנה שלי, לפחדים המשתנים שלי. לאחרונה התחיל לי חלום חדש, סיוט חדש, והוא לא יותר טוב מהאחרים.
הוא מתרחש בבניין בית הספר הנוכחי, בתיאוריה. החלום מתחיל כשאני בחדר של הכיתה שלי משנה שעברה, ואני רואה כמה ילדות מהתל"י מסתובבות לפני(כמו שראיתי אותן אתמול אחר הצהריים כשיצאתי לאכול ארוחת ערב עם המשפחה). אני יוצאת מהכיתה בדרכי ללספרייה, אבל אני יודעת שאני לא אצליח למצוא אותה. אני פוגשת בערפד וולדמורט. הוא יושב ליד שולחן שעליו ערוכה סעודת בשר. הוא רוצה לנשוך אותי, אבל לא יכול. אני מנסה לשאול אותו איפה הספרייה אבל הוא רק רושף לעברי. אני מתחילה לברוח ופתאום אני מוצאת את עצמי בחדר שאני לא מכירה. החדר בנוי במעין צורת אמפי לאורך שתי קירות, עם בור גדול באמצע עם גדר. (עכשו שאני חושבת על זה הצורה קצת מזכיר לי את ה"בור" בחצר, שעליו- ועל שאר החצר- הסתכלתי אתמול בצהריים המוקדמים כשאבא שלי גירש אותי ואת האוכל שלי מהבית.) אני יושבת שם, בצד במדרגות הגדולות של האמפי, לכמה זמן, עד שעדי מגיעה ומדליקה מוזיקה, מלמדת אותי ריקוד על משטח ישר(ששוב, מזכיר לי מקום קרוב ל"בור" בחצר). אני לבסוף צונחת לרצפה, מותשת, ופתאום - מכיוון מה שנראה באופן מתמיה כמו המדרגות שליד הדירה למטה(שוב, ליד ה"בור" בחצר, הכל בהתאמה)- מגיעה המורה לחינוך גופני. היא מחמיאה לנו על הריקוד ואומרת ש"גם אנחנו נעשה ריקוד לשיר הזה". השיעור עובר ואני שוב צריכה ללכת למצוא את הספרייה. אני מרחפת לוולדמורט. השולחן שלידו הוא יושב, השולחן שעמד בינינו, כמעט ריק עכשו. ייש בשר ועצמות בידיו והוא מכוסה בדם חיות, ואני מתכוונת מכוסה. הוא צבוע באדום. הוא שוב רושף לעברי, מנסה לנשוך. הוא מחייך חיוך מצמרר- חיוך שכל מטרתו היא להפחיד אותי- ויושב לאחור, מחכה שאני אבוא. אני לא יודעת למה הייתי באה. שוב הסתובבתי וברחתי. נפלתי החוצה לאור החזק, ואז התעוררתי.
לא צעקתי. לא הזעתי זעה קרה. רק אמרתי לעצמי, "שיט" והדלקתי את האור.
לאחרונה יש לי סיוטים כמעט כל לילה.
והפחד היחידי שלא מופיע בהם הוא הפחד ששוטף אותי יותר מכל כשאני גומרת: הפחד שלי מהחושך.
-
אביגיל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
