אח שלי, טל, יהיה בן 13 בחודש הבא. הוא מתאמן על הפרשה שלו עוד מתחילת שנה שעברה, ונשארה לו רק מעט עבודה. התחלנו לחשוב על התוכנית לבר מצווה שלו לפני כחודש, ועכשו התחלנו ליישם. אנחנו מחפשים אולמות- חשבנו על לערוך את זה בבית, אבל החלטנו על אולם- ואני ואמא שלי נכין את הסרטון. ביקשתי מצלמת וידאו- חמקמקה שכמותי- כדי להכין את הסרטון. אנחנו נראה כבר, אבל אני רוצה אחת איכותית, ואני לא טובה בלחסוך- 400 שקל נעלמו לי במהלך החודש האחרון.
בכל מקרה, חשבתי על בת המצווה שלי. לא היה לי אף אחד להזמין ולכן רק נסענו לאילת לסופשבוע קצר. אני לא נהניתי מאוד, ולמען האמת אני לא כל כך זוכרת הרבה מסוף השבוע הזה. אבל אני כן זוכרת שאני נורא התאכזבתי שלא ערכתי מסיבה כמו כל חברי לכיתה, ואני שמחה שאח שלי זוכה למסיבה שכזו, ויש לו אפילו את מי להזמין. זאת אומרת, את כל הכיתה.
לפני כמה ימים הוא קרא לעצמו גורילה, ולא הבנתי למה הוא התכוון. זאת אומרת, הוא גדול, אבל הוא עדיין נמוך ממני, גם אם הוא רחב יותר(לא מבחינת שומן), וליד אחי הגדול, יוסי, הוא פשוט פיצי. מצד שני, כולם ליד יוסי נראים פצפונים. היום, בזמן הרכב- בימי שלישי בשעה השישית במקום לשון יש לי הרכב מוזיקלי, אני זמרת- אמר הזמר שלנו שאת שמו שכחתי והוא בכיתה של אח שלי, שכולם קוראים לאח שלי "גורילה". ואז הבנתי. וזה נחמד מאוד שיש לו כינוי. לי אין כינוי. :(
סתם, בצחוק. אבל חשבתי כמה זה נחמד שיש לו גם כינוי, גם חברים מאוד טובים מהר מאוד, וגם מסיבת בר מצווה ראויה לשמה בתכנון.
ולסיום, הפוסט שכתבתי ב16/11, כשנתקע לי הבלוג:
ברחתי מהגשם, נכנסת לתוך האוטובוס. הוא היה כמעט ריק, למזלי, ואחרי ששילמתי ישבתי במקום המיועד לארבעה. איזושהי זקנה עם ילדה קטנה גערה בי על הרגליים המורמות שלי, ובכעס שותק עברתי מקום, מעמידה פני מתביישת. בהיתי מחוץ לחלון, יודעת שהנסיעה תימשך לפחות עוד עשרים דקות, ויש לי זמן לחשוב.
לחשוב על הגשם שיורד, ועל המזל שלי שהחלטתי היום להביא מעיל לבית הספר.
לחשוב על הקור.
לחשוב על המוזיקה שהפעלתי בווליום גבוה, מנסה להתחמק מהרעש שסביבי.
לחשוב ולחשוב...
לבהות החוצה עם מוח מלא מחשבות. הגשם הרגיע אותי, אבל כשירדתי מהאוטובוס הוא פגע בפני, וקור פתאומי שטף אותי. נזכרתי במה שידידה שלי אמרה באותו בוקר, שהיא אוהבת גשם. באותו רגע אמרתי לה שזה בטח הבריטיות שבתוכה- היא חזרה לישראל רק שנה שעברה מלונדון- אבל אני חושבת שאני יודעת למה היא אוהבת גשם. רעדתי, ומיהרתי לרוץ לכיוון הקניון, כי לשם היו מועדות פני. שמעתי רעם בדיוק כשעברתי על פני השומרים, מה שאמר לי הרבה, כי עדיין הקשבתי למוזיקה. הלכתי בתוך הקניון, ידי תחובים בתוך כיסי, ומהר מאוד החלקתי החוצה, ממשיכה לתחנה הבאה בדרכי הביתה- תחנת האוטובוס הבין-עירונית.
לשם שינוי היו מעטים בתחנה; בדרך כלל הייתי צריכה לשבת על הדשא, משהו שלא רציתי לעשות באמצע סערה.
האוטובוס מיהר להגיע, וקפצתי לתוכו מהר ככל שיכולתי; מלמלתי את קוד המחיר לנהג ונתתי לו את הכרטיסייה האלקטרונית שלי.
שוב היה לי זמן לחשוב. לא רציתי לחשוב, לטבוע בגשם, בקור, ברוח... אבל לא ידעתי מה רציתי באותו רגע. אז חשבתי.
שוקו חם, הבנתי לפתע. אני רוצה שוקו חם. לא שתיתי שוקו חם כבר חודשים רבים; זה מחוץ לתחום בשבילי עכשו. אבל בכל זאת, כשחזרתי הביתה, רטובה, הכנתי לעצמי כוס מהבילה של שוקו חם, התכרבלתי על המיטה ושתיתי אותה.
אני לא רציתי לחשוב; אבל שוב, חשבתי על הגשם. הסערה לא נגמרה, והייתי עייפה.
שוקו חם טפטף על הרצפה.
ותמונה מלפני כשבועיים(עכשו זה מלפני כחודש וחצי), של אח שלי, מוצגת כאן בהסכמתו:
אביגיל.
פוסט כמעט מקביל בבלוג השני(באנגלית)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
