לא. נמאס לי.

אני כל כך רוצה, כל כך רוצה אותו. אבל הוא לא אוהב אותי, וחשבתי שהשלמתי עם זה. באמת חשבתי ככה. אני פשוט לא יכולה יותר. אני לא יכולה לאהוב אותו כל כך ולהיות הבחירה השנייה שלו. אני לא יכולה לשכוח את כל הפעמים שהוא שם אותי אחרי כולם, אני לא יכולה לסלוח לו על זה שלפעמים הוא פשוט עולה לי על כל העצבים.

אני לא יכולה לשכוח את הצורה שהיא מדברת איתי כאילו היא לא רוצה. כאילו הראש שלה במקום אחר. כאילו אני לא טובה מספיק.

אני לא יכולה לשכוח את העובדה שאת זאת שתמיד איתי. שלמרות הכל את מספרת לי הכל, שלמרות שכעסתי והייתי כל כך מטומטמת את תמיד כאן בשבילי שאני אחפור לך ואת תספרי לי את המחשבות המוזרות שלך שאני מבינה כל כך טוב ושנצחק ביחד ונתעצל ונקרא ונבין אחת את השנייה ואני אתגעגע אלייך כל כך כל כך כל כך כל כך.

ואתה שעמדת מולי ורצית אותי ולא רציתי אותך. אני מצטערת. אני לא חושבת ששברתי לך את הלב, אבל אני מצטערת בכל זאת. בעיקר בשבילי, האמת. איתך הייתי כל כך חנוקה. כאילו שאם אנסה לאהוב אותך אז לא אוהב אותו יותר. אבל זה לא עבד. אנחנו אפילו לא ידידים יותר, ואני לא מצטערת על זה.

וכל הפעמים שחשבתי עליו בזמן שדיברתי איתךָ.

וכל הפעמים שניסיתי להפוך אותה אלייך.

הוא ואת - אתם אלה שחשובים לי, ורק את חשובה לי יותר מכולם. את החברה הכי טובה שלי. את כאן, והיא תמיד שם. אני לא מתחרטת על השנה הזאת שהייתי איתם - גם לא על זה שניסיתי לאהוב. אבל אני מתחרטת שלא הייתי איתך בזמן הזה, שכעסתי עלייך שלא היית הם. בגלל שזאת הסיבה שאני אוהבת אותך. בגלל שאת לא מושלמת: בגלל שאת ביישנית, ועצלה, וטובה ממני. כל כך נעימה ושקטה ומלאת סבלנות וחזקה. הרבה יותר חזקה ממני. את חושבת שאת הפלפאף, אבל האמת היא שאת גריפינדור. את כמו נוויל. אני כמו לונה. גאונה ומוזרה לאללא.

מוזר כמה השתניתי מאז שהתחילה השנה. חורף שבו הפכתי מאביגיל לגייל. מילדה לנערה. ממטומטמת יותר למטומטמת פחות. מזאת שלא היה לה למה היא מקשיבה כל עוד זה לא מזרחית, למישהי שלא אכפת לה למה היא מקשיבה כל עוד זה לא מזרחית אבל מבינה את המוזיקה.

כל שנה אני משתנה. אני גדלה. כל שנה אני מגיעה לאיזושהי הבנה כלשהי לגבי עצמי. השנה ההבנה היתה שאני לא מבינה את עצמי עדיין. יש לי עוד לאן לגדול, ויש בי כל כך הרבה פוטנציאל. שנה שעברה אהבתי דברים. השנה אני אובססיבית לדברים.

כאבתי יותר מאי פעם השנה. ואני שמחה שסוף סוף למדתי לאהוב.

(לא שיש דרך אחת לאהוב או שזה סוף הדרך שלי - גם אם אני אוהבת אותו, הוא לא האחד. ואני יודעת את זה. למרות שאני לא מאמינה באחד.)

Gail.

זאת אהבה?

אין לי לב אם זאת אהבה

אם זאת אהבה, אני לא רוצה

אם זאת אהבה - 

כל הסרטים טועים - 

כל הספרים מכזיבים - 

כל האנשים משקרים - 

בגלל שלא יכול להיות שזאת אהבה.

לא יכול להיות שאהבה משנה אותך לרעה.

לא הגיונית לי המחשבה

לא יכול להיות שאהבה

אהבה

אהבה היא זאת שהפכה אותי לדבר הזה

ליצור הזה מלא קנאה ושנאה.

איך אהבה יכולה ליצור שנאה?

ובקלות כל כך רבה?

איך היא יכולה ליצור כעס, כשזה בא

נגד עצם טבעה?

זאת לא אהבה.

היא לא מפרפרת בתוכי כמו פרפרים

היא שוכבת בקרבי כמו אבנים.

היא מכבידה על לבי כמו סלעים כבדים.

היא הפכה אותי ליצור זועם.

היא גורמת לי לבכות בריכה

ואם תיזול עוד דמעה

הרי לים הפכה הבריכה.

זאת לא! זאת לא אהבה!

שקר וכזב מצד מלאי השנאה!

מצד בריות החשיכה!

הרי לא ייתכן שמה שנחשב כה טהור

מה שנחשב ככזה שנותן דרור

לנשמה

בעצם מוליד חשכה.

לא ייתכן! זה לא אפשרי!

זה פשוט לא הגיוני.

כאילו הילדות שלי כולה

נזרקה עכשיו לאשפה.

זאת לא אהבה, אני מסרבת להכיר בקיומה.

אני מסרבת לתת לעצמי להפוך לייצור מלא שנאה

ותסכול

וכעס וזלזול.

בעצם, מי אמר שמותר?

מי אמר שכדאי, שאפשר?

שנחייה, נמות ונאהב?

מחיר שכזה, לדבר שכזה, לא שווה שייכאב!

אני מוכנה לעשות הכל, הכל, הכל!

רק שלמלכודת כזאת לא אפול

הכל כבר אמרתי? כי שוב זאת אומר:

אני מוכנה לעשות הכל מהיום למחר.

אלוהים, אני אאמין בך בכל לבי

אדבר אליך בזמן צרתי

אקשיב, כי מילתך היא דיברתי.

אשנה את כל צורת החיים שלי.

רק תחזיר לי את לבי.

כי אני לא יכולה יותר! אני לא יכולה!

לכל זה יש בכלל מטרה?

את כל מה שעבר עלי שרדתי, ובשביל מה?

לא התחזקתי, לא הוספתי שום חוכמה

לא בדברים שמשנים משהו, אני מניחה.

אני לא בטוחה שאני בכלל מרגישה.

אבל אני אוהבת. ואני אוהבת אותך.

וזה כואב באותה הצורה

כמו לחיות בגיהינום שם למטה.

למען האמת הייתי מעדיפה

למות באמת, ולהיות למטה - עדיף על למעלה.

מוות אמיתי עדיף ממוות פנימי

טוב, אני אומרת מוות אמיתי

איזה מוות יותר הורג אותי?

-

Gail.

הייתי שמחה לביקורת אמיתית על השיר.