למות מבפנים זה החלק הקל. זה החלק האיטי. זה מה שקורה בכל מקרה.

העניין הוא שמוות פנימי מוסתר. מאוד. זו הסיבה שהוא פנימי, כמובן. מה שתמיד מפחיד אותי הוא הידיעה שהאמת תצא בסופו של דבר.

ישנם מילים - מילים ללא צורה, מילים ללא סיבה - שמסתובבים לי בראש. כשהן הופכות למשפטים, אני פשוט עוצרת את הנשימה. כי הן הופכות למשפטי אמת, משפטים המשקפים את אותו מוות פנימי. וזה חלק בעייתי, כואב, להתמודד איתם. זאת הסיבה שאני לא מתמודדת איתם, כמובן. אני פשוט זורקת אותם לאחורי הראש, שיתבלגנו ויצרו משפטים חדשים.

ואז האמת מתגלה, מסירים את האשליה, וזה הקטע הקשה ביותר. חתך ישיר - ובדרך כלל, גם לא נקי. אבל בשלב הזה, גם לא כואב. אני כל כך מורגלת בזעם שלי כלפי עצמי שאני כבר לא מרגישה דבר. הדמעות מגיעות כי אני מבינה שהוקל לי, ואני שונאת את עצמי על ההקלה.

ויום אחד, אני מבינה שסלחתי לעצמי.

אני מפחדת מהרגע הזה יותר מהכל.

Gail.

מעניין אם אני אוהבת אותו.

לא אותך. אני יודעת שאני לא אוהבת אותך. אבל אני מקווה שאלמד.

בינתיים, אני חושבת... אני חושבת שאני אוהבת אותו.

זה לא בכוונה. זה פשוט בא אלי. והדבר המצחיק הוא, שהוא עזר לי לגלות את זה.

ואין סיכוי שהוא -

פשוט כי הוא לא מוכן. לא רק בשבילי, אלא כל אחד. הוא לא אוהב את עצמו, הוא אומר. אז הוא לא יכול לאהוב אחרים. זה לא פייר.

והוא אהב אותה.

וכל כך הרבה שמות וכל כך הרבה אנשים ושני רגשות

אהבה

ופחד.

כי אני פוחדת שאפגע מעצמי.

Gail.

לאיזה כיוון אני הולכת?