למרות שרציתי. ולקחתי מלא תמונות ממש יפות.

אבל במקום זה:

ביום ראשון פצעתי את האצבע השנייה הכי קטנה ברגל השמאלית שלי. כנראה שברתי ציפורן. ביטלתי את פיתוח הקול, למרות שזה אומר שאני סה"כ לא אראה אותה יותר מחודש וזה לא טוב, ונסעתי ישר הביתה. ביום שני אורי בא אלי ואחרי שאבא והוא יצאו להסיע אותו הביתה האצבע התחילה לכאוב לי כל כך שלא יכלתי ללכת לקחת קרח אפילו. מצאתי את עצמי - איכשהו - במרכז הקומה, מחזיקה בשקית קרח ובוכה וצורחת מכאבים.

אמא מצאה אותי במצב הזה.

אף פעם לא ידעתי כמה אני שמחה שיש לי את אמא עד אותו רגע.

הרגל מרגישה הרבה יותר טוב, תודה. אבל אתמול התעוררתי... מצוננת.

כן. אלוהים החליט שלא מספיק לי מכה, מגיע לי גם צינון.

אני כ"כ חולה שקשה לי לקום. כשאני עומדת כואב לי הראש.

ושום דבר לא עוזר.

צהריים טובים.

אביגיל