גיליתי מי אני כשחיפשתי מישהו אחר.

ידעתי מה אני מחפשת כשאבדתי לך.

לא ידעתי איך להסביר לך הכל.

בבת אחת לא היה שום דבר.

אהבתי אותך בכל זאת. לא עכשיו.

משהו השתנה בבת אחת לאט לאט.

גייל.

אז הנה השאלה שלי: למה יש סרטונים שחסומים בפלאפון. אם אני רואה את זה במחשב אני בסדר אבל אם אני רואה את זה במרחק קמיצה בטאבלט שלי יש בעיה עם הסרטון. אם כבר אנחנו מדברים על זה, למה יש סרטונים שחסומים למדינת ישראל, או לגרמניה, או לחוזבקסטאן? למי אכפת לאן, בעצם, מה הקטע עם חסימת סרטונים ביוטיוב?

אוקיי ומה עם גוגל פלוס? השילוב בין היוטיוב שלי לבין המייל האישי שלי זה לא משהו שאני מרגישה איתו בנוח, אבל בזמנים האלה אין לי ברירה יותר, וכל פעם שאני נכנסת ליוזר שלי הוא שואל אותי מחדש מה אני מעדיפה. תלמד, יא אידיוט: יש הפרדה בין האימיילים שאני שולחת למורים שלי לסרטונים שאני רואה.

אז הנה עוד שאלה שלי: למה זה כזה טאבו שאני אחפש באינטרנט דברים מיניים? לפני שבועיים או משהו כזה עלתה לי מחשבה בראש, השאלה הפשוטה האם יש דבר כזה פורנו של נסיכות דיסני. תארתי לעצמי שיש, והלכתי לגוגל תמונות לחפש. ומצאתי - דברים מגוחכים מצאתי, אבל דברים קיימים. אני לא נהנית מהדברים האלה, אני סתם תוהה לפעמים וגוגל הוא ידידי הטוב ביותר.

שאלה אמיתית: חיפשתי בגוגל למה כל פעם שאני עושה קקי יש לי דם. זה היה ככה חודש וקצת התחלתי לדאוג. התשובות נעו בין סרטן לכלום. זה חלף לי שבועיים אחרי, אבל זאת לא השאלה. השאלה היא למה אין מילה יותר בוגרת לקקי חוץ מצואה, שזה נשמע אפילו יותר גרוע? למה אין מילה חלופית לדם?

שאלות נוספות - למה, למרות שעשיתי היום בדיוק את אותו תהליך כמו ביום רביעי, ביום רביעי השיער שלי נראה יותר טוב?

למה המחשבים בספרייה לא שומרים מידע? לא עדיף לספרייה לדעת מה אנחנו עושים, או לפחות להוריד גוגל כרום לכל המחשבים?

למה גיל מרגישה צורך לתקן אנשים עד כדי כך שהם לא מרגישים בנוח לידה? למה היא לא מבינה את זה? למה אני מתקנת אנשים כשלי זה לא נוח שמתקנים אותי?

למה חשוב לי להיות שלו אם הוא אף פעם לא מחפש אותי? למה אני ממשיכה לרדוף אחריו, לעקוב אחריו, לדפוק בדלת שלו בלבד?

למה אני כותבת שירה ולא סיפורים?

למה אני כבר לא אני?