השנה החדשה עימנו, וזאת הדרך שבה אני מתחילה אותה:

בבגדים כחולים וורודים.

בפנים נקיות וגב ובטן כואבים.

ביותר מדי אוכל ויותר מדי צחוק.

בבדיחות עם נוי ובדיבור שקט עם זהר.

בשקט. ברעש. בששון ובשמחה.

בלי שחר השנה.

חשוך בחוץ.

בבקשה שקטה.

במספר תשע ובאפס.

בפנימייה.

בעייפות מרוצה.

בחוסר בבדידות ובהמון ידידות.

בשאלות עם זהר שדומות לשאלות עם מאיה.

בחוסר ידיעה על מה לדבר ובידיעה שזה בסדר.

בדמות. בכיתה. בגלגולי קוביות.

בלי ספירות.

פשוט היה חצות.

בבחורה בוכה.

בארבע, שלוש, שניים ושלוש.

בבננה.

כך אני מתחילה את השנה החדשה.

Gail.

שנה טובה :)

(אל השנה החדשה)

מעניין אם אני אוהבת אותו.

לא אותך. אני יודעת שאני לא אוהבת אותך. אבל אני מקווה שאלמד.

בינתיים, אני חושבת... אני חושבת שאני אוהבת אותו.

זה לא בכוונה. זה פשוט בא אלי. והדבר המצחיק הוא, שהוא עזר לי לגלות את זה.

ואין סיכוי שהוא -

פשוט כי הוא לא מוכן. לא רק בשבילי, אלא כל אחד. הוא לא אוהב את עצמו, הוא אומר. אז הוא לא יכול לאהוב אחרים. זה לא פייר.

והוא אהב אותה.

וכל כך הרבה שמות וכל כך הרבה אנשים ושני רגשות

אהבה

ופחד.

כי אני פוחדת שאפגע מעצמי.

Gail.

לאיזה כיוון אני הולכת?