זאת אהבה?

אין לי לב אם זאת אהבה

אם זאת אהבה, אני לא רוצה

אם זאת אהבה - 

כל הסרטים טועים - 

כל הספרים מכזיבים - 

כל האנשים משקרים - 

בגלל שלא יכול להיות שזאת אהבה.

לא יכול להיות שאהבה משנה אותך לרעה.

לא הגיונית לי המחשבה

לא יכול להיות שאהבה

אהבה

אהבה היא זאת שהפכה אותי לדבר הזה

ליצור הזה מלא קנאה ושנאה.

איך אהבה יכולה ליצור שנאה?

ובקלות כל כך רבה?

איך היא יכולה ליצור כעס, כשזה בא

נגד עצם טבעה?

זאת לא אהבה.

היא לא מפרפרת בתוכי כמו פרפרים

היא שוכבת בקרבי כמו אבנים.

היא מכבידה על לבי כמו סלעים כבדים.

היא הפכה אותי ליצור זועם.

היא גורמת לי לבכות בריכה

ואם תיזול עוד דמעה

הרי לים הפכה הבריכה.

זאת לא! זאת לא אהבה!

שקר וכזב מצד מלאי השנאה!

מצד בריות החשיכה!

הרי לא ייתכן שמה שנחשב כה טהור

מה שנחשב ככזה שנותן דרור

לנשמה

בעצם מוליד חשכה.

לא ייתכן! זה לא אפשרי!

זה פשוט לא הגיוני.

כאילו הילדות שלי כולה

נזרקה עכשיו לאשפה.

זאת לא אהבה, אני מסרבת להכיר בקיומה.

אני מסרבת לתת לעצמי להפוך לייצור מלא שנאה

ותסכול

וכעס וזלזול.

בעצם, מי אמר שמותר?

מי אמר שכדאי, שאפשר?

שנחייה, נמות ונאהב?

מחיר שכזה, לדבר שכזה, לא שווה שייכאב!

אני מוכנה לעשות הכל, הכל, הכל!

רק שלמלכודת כזאת לא אפול

הכל כבר אמרתי? כי שוב זאת אומר:

אני מוכנה לעשות הכל מהיום למחר.

אלוהים, אני אאמין בך בכל לבי

אדבר אליך בזמן צרתי

אקשיב, כי מילתך היא דיברתי.

אשנה את כל צורת החיים שלי.

רק תחזיר לי את לבי.

כי אני לא יכולה יותר! אני לא יכולה!

לכל זה יש בכלל מטרה?

את כל מה שעבר עלי שרדתי, ובשביל מה?

לא התחזקתי, לא הוספתי שום חוכמה

לא בדברים שמשנים משהו, אני מניחה.

אני לא בטוחה שאני בכלל מרגישה.

אבל אני אוהבת. ואני אוהבת אותך.

וזה כואב באותה הצורה

כמו לחיות בגיהינום שם למטה.

למען האמת הייתי מעדיפה

למות באמת, ולהיות למטה - עדיף על למעלה.

מוות אמיתי עדיף ממוות פנימי

טוב, אני אומרת מוות אמיתי

איזה מוות יותר הורג אותי?

-

Gail.

הייתי שמחה לביקורת אמיתית על השיר.

תמונה שווה אלף מילים.

לא מאוד קשה לחשב, אבל על פי זה היא חישבה שמילה שווה אלפית תמונה.

ראשיהם נשקו זה לזה, וחיוכם היה רחב ככל ששריריהם הרשו, כל אחד בתורם. כל אלף המילים התסכמו במילה אחת, לדעתה, בתמונה זו: אושר.

למרות שלאחר מכן באו הצרות, באותו רגע הם היו לא יותר מחבורה של חברים בטיול שנתי, צוחקים ועושים צרות למורה, והיא היתה לא יותר מידידה שהסכימה לצלם את החיוך המקסים של שקד, העיניים הכחולות המחוייכות של נועם, את הזוהר הבלונדיני בשערה של אילנה, שנדחפה לאמצע הפריים.

באותו רגע היה רק אושר.

היא חייכה לעצמה כאשר היא הגיעה לבא בתר. זו הייתה התמונה האהובה עליה, אין ספק.

השקיעה היתה יפהפייה, כמובן. אך הצללים - ומה שהיה בפינה - אלו היו עיקר התמונה, בעיניה לפחות.

לתמונה הזאת, אם היא היתה בוחרת לה מילה, היא היתה בוחרת ב- נגיעה.

אבל שום דבר לא נגע - ומכאן סוד הקסם, כמובן. השפתיים במרחק נגיעה, האור שלא ממש נוגע בפנים שלהם.

זמן מה היא ישבה והביטה בתצלומים ישנים. מאוד ישנים.

לא, היא אמרה לעצמה, הפתגם ההוא טועה.

-

כתבתי את זה בדרך לבצפר הבוקר. דעתכם?

פרשתי מNaNoWriMo כי אני פשוט לא יכולה. הייתי חולה אתמול והיום עיקמתי את הרגל. הפרזנטציה של הקבוצה שלי באנגלית נדחתה מאתמול להיום ליום שלישי, ונשמתי לרווחה כי אנחנו צריכות את הזמן הזה, להתאמן.

קיבלתי את הסטים הבאים:

http://www.amazon.com/Green-Limited-Edition-Boxed-autographed/dp/0525426132/ref=pd_ybh_9

http://www.amazon.com/The-Mortal-Instruments-Fallen-Angels/dp/1442472057/ref=pd_ybh_1

וביחד

ואני

מלאה

באושר.

אביגיל