איך איבדתי את השנה הזאת? לא עשיתי כלום. אפילו פוסטתמונות. אני סתם...

איכשהו איבדתי את עצמי. ואני לא יכולה למצוא את עצמי לבד. לא בתוך הסערה הזאת, ההוריקן חסר השליטה שהוא החיים שלי.

וכואב לי.

פיזית - יש לי כאבי בטן חזקים, והם מתחזקים כל פעם, ואני לא יודעת מתי לצפות להם אבל כשהם מגיעים אני כמעט ולא יכולה להתרכז. בפעם הראשונה שזה קרה לי, בחנוכה, בכיתי חזק מכדי לדבר, ולא הצלחתי לזוז. וכאבי המחזור חזרו, אחרי יותר משנה שהם לא קיימים. המיגרנות נעלמו לגמרי - כבר קרוב לשישה חודשים שלא היה לי אחד, למרות שכאבי ראש רגילים יש לי יותר ממספיק.

אבל גם נפשית. יש לי התמוטטויות עצבים. האחרונה היתה ביום שלישי. יום רביעי שעבר(לא אתמול) בכיתי באומנות. אני מרגישה צורך לבכות כבר כמעט מתחילת השנה.

אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה. לא המראה עצמו, כי הסתפרתי, ויש לי מוצרים חדשים, ולמרות החצ'קונים התחלתי לחבב את הפרצוף שלי - אלא את מה שאני רואה מאחורי הפנים.

ואבא שלי מכאיב לי. לא פיזית, נפשית. הוא כועס הרבה, וצועק. והוא מקלל אותי. הוא פשוט עושה את זה בלי בושה. עם מילים שקשה לי לחשוב עליהם.

בשלב מסויים הבנתי שעברו שבועות מאז שעבר יום אחד שהוא לא כעס.

הרבה פעמים, בלי סיבה מסויימת.

פעם אחת חשבתי שהוא עומד להרוג אותי.

ואני רוצה לקבל טיפול. אני רוצה לדבר עם מישהו, לדעת למה אני לא רוצה לדבר עם אף אחד וכל כך נואשת בכל מקרה, אני רוצה להפסיק לבכות, בפנים, בחוץ...

אני יודעת שאני לא מיוחדת, וזה הורג אותי מבפנים. כי אומרים לי שאני כישרון, אומרים לי שאני חכמה, אומרים לי שאני מיוחדת, וחוזרים על זה שוב ושוב-

אבל אני מרגישה הכי לבד כשאני עם חברי. ניסיתי להרגיש מאושרת, באמת שניסיתי. אולי שיקרתי לעצמי.

ויש סודות שאי אפשר להגיד, אבל גם הם פה, בהרגשה הכללית הזאת של החרא.

אביגיל

תמונה שווה אלף מילים.

לא מאוד קשה לחשב, אבל על פי זה היא חישבה שמילה שווה אלפית תמונה.

ראשיהם נשקו זה לזה, וחיוכם היה רחב ככל ששריריהם הרשו, כל אחד בתורם. כל אלף המילים התסכמו במילה אחת, לדעתה, בתמונה זו: אושר.

למרות שלאחר מכן באו הצרות, באותו רגע הם היו לא יותר מחבורה של חברים בטיול שנתי, צוחקים ועושים צרות למורה, והיא היתה לא יותר מידידה שהסכימה לצלם את החיוך המקסים של שקד, העיניים הכחולות המחוייכות של נועם, את הזוהר הבלונדיני בשערה של אילנה, שנדחפה לאמצע הפריים.

באותו רגע היה רק אושר.

היא חייכה לעצמה כאשר היא הגיעה לבא בתר. זו הייתה התמונה האהובה עליה, אין ספק.

השקיעה היתה יפהפייה, כמובן. אך הצללים - ומה שהיה בפינה - אלו היו עיקר התמונה, בעיניה לפחות.

לתמונה הזאת, אם היא היתה בוחרת לה מילה, היא היתה בוחרת ב- נגיעה.

אבל שום דבר לא נגע - ומכאן סוד הקסם, כמובן. השפתיים במרחק נגיעה, האור שלא ממש נוגע בפנים שלהם.

זמן מה היא ישבה והביטה בתצלומים ישנים. מאוד ישנים.

לא, היא אמרה לעצמה, הפתגם ההוא טועה.

-

כתבתי את זה בדרך לבצפר הבוקר. דעתכם?

פרשתי מNaNoWriMo כי אני פשוט לא יכולה. הייתי חולה אתמול והיום עיקמתי את הרגל. הפרזנטציה של הקבוצה שלי באנגלית נדחתה מאתמול להיום ליום שלישי, ונשמתי לרווחה כי אנחנו צריכות את הזמן הזה, להתאמן.

קיבלתי את הסטים הבאים:

http://www.amazon.com/Green-Limited-Edition-Boxed-autographed/dp/0525426132/ref=pd_ybh_9

http://www.amazon.com/The-Mortal-Instruments-Fallen-Angels/dp/1442472057/ref=pd_ybh_1

וביחד

ואני

מלאה

באושר.

אביגיל