השנה החדשה עימנו, וזאת הדרך שבה אני מתחילה אותה:

בבגדים כחולים וורודים.

בפנים נקיות וגב ובטן כואבים.

ביותר מדי אוכל ויותר מדי צחוק.

בבדיחות עם נוי ובדיבור שקט עם זהר.

בשקט. ברעש. בששון ובשמחה.

בלי שחר השנה.

חשוך בחוץ.

בבקשה שקטה.

במספר תשע ובאפס.

בפנימייה.

בעייפות מרוצה.

בחוסר בבדידות ובהמון ידידות.

בשאלות עם זהר שדומות לשאלות עם מאיה.

בחוסר ידיעה על מה לדבר ובידיעה שזה בסדר.

בדמות. בכיתה. בגלגולי קוביות.

בלי ספירות.

פשוט היה חצות.

בבחורה בוכה.

בארבע, שלוש, שניים ושלוש.

בבננה.

כך אני מתחילה את השנה החדשה.

Gail.

שנה טובה :)

(אל השנה החדשה)

אני שמחה שהוא לא איתי באף שיעור.

אני לא מסוגלת לחשוב על אף דבר אחר לידו. אפילו בהרצאה הכי מעניינת - אני מרגישה אותו, אם רחוק ואם קרוב. אני מחפשת אותו, אני מסתכלת עליו, הוא חשוב לי.

זווית הראש שלו. הקרבה שלו אליי. הקרבה שלו אל מישהו אחרת.

וזה לא משנה מה הראש שלי אומר, כי אני יודעת שהוא לא מאוהב, ושהוא ידיד קרוב של כל כך הרבה בנות ושזה טבעי, אבל אני גם -

לא יכולה. אני לא יכולה להעביר לו מה אני מנסה לומר.

הוא מתקרב, הוא מתרחק. הוא נוגע בי בטעות, אני נסה מפניו.

זה הוא, והוא לא יודע בכלל, הוא יודע יותר מדי, הוא לא יודע כלום.

ואני נסה מפניו.

גייל.

נ.ב. הייתי אצל הספר לאחרונה.