אני לא תמיד מרגישה חכמה במיוחד. זה קצת קשה לי. חכמה, ז"א, לא רק מבחינת לימודים, למרות שגם זה נעשה לאחרונה יותר ויותר קשה. גם מבחינה של הסקת מסקנות לוגיות פשוטות או שיקולים רגשיים וריאקציות רגשיות. אני מגזימה ואני לא עושה מספיק.

אני בוכה מהר ומכלום.

החיים שלי לא מעניינים מספיק כדי שיעשו עלי תכנית טלוויזיה. הדברים שהכי מלהיבים אותי כרגע הם כל כך פשוטים - מסיבתה. ידיד שלי מגיע לבקר בפנימייה. אני מנסה שוב ללמוד גיטרה. טיילור סוויפט - כן, אני עדיין אובססיבית אליה.

אני חושבת חזרה אל מה שקרה כשפתחתי את הבלוג הקודם שלי, זה שהפסיק לעבוד ובגללו פתחתי את הבלוג הזה. פתחתי אותו בשביל לכתוב על הארי פוטר, דבר שבאופן די מצחיק, לא התחלתי לעשות באמת עד לפני כמה חודשים. אני לא זוכרת מתי כתבתי את הפוסט הראשון שלי, אבל אם אני לא טועה, זה היה היכנשהו בסביבות כיתה ו'. אני יכוה לבדוק, אבל עכשיו 3:22 וממש אין לי כוח.

אני צריכה לישון יותר, זה בטוח.

שבוע הבא תבוא השנה החדשה, ואני לא מוכנה.

אני פשוט רוצה להתעורר חודש הבא, אחרי מבחן בספרות (ראשון), בוחן ועבודה באומנות עתיקה(שני), הגשה בפיסול(שני), ולוג ומבחן באנגלית(שלישי). פאקינג הל.

אני עדיין חושבת על זה, כמובן, אבל ההחלטות שלי לשנה החדשה די פשוטות. אני רוצה להמשיך עם הדיאטה והספורט שאני עושה. אני רוצה לכתוב יותר, לצלם יותר, לצייר יותר, הכל בזמני החופשי. ואני רוצה לנסות להשקיע יותר בלימודים, דבר שמסיבות כאלו ואחרות, אני פשוט לא הצלחתי לעשות עד עכשיו. ואני רוצה להיות פחות מעצבנת. החלק הזה הכי קשה לי, כנראה.

מצב הרוח שלי לאחרונה הוא פחות או יותר :/

Gail.

ציירתי את טיילור סוויפט.

ביקרתי היום בבית האומנים בירושלים.

בתור תלמידת מגמת האומנות, לא ציפיתי להרבה: מעט שיעורים, הרבה עבודה, מרצים אורחים כל זמן מה. לימודי נגמרים מוקדם מתלמידים אחרים - אך אין לי זמנים ריקים בתוך המערכת, מלבד שעתיים בודדות ביום ראשון.

שבוע שעבר, חיים - מנהל המגמה - הודיע על אירוע מיוחד: לטובת כל התלמידים שלא מצאו את ביתם בירושלים לפני הגעתם לפנימייה זו - ולטובת תלמידים שכן אך לא מכירים כל סדק וחריץ בעיר הקודש - אנחנו ניסע למרכז העיר ונבקר בחנויות שונות שבהם אנו מקבלים הנחה כזאת ואחרת, ולאחר מכן נבקר בתערוכות שבבית האומנים.

לאחר ביקור בארטסט וחנות צילום שאת שמה אינני זוכרת - אני לא ידועה בתור בעלת זיכרון טוב במיוחד - אכלנו בפלאפל מעוז (אלו שהעזו לא לנסות את הפלאפל המעולה של מעוז עזבו אותנו לטובת פיצה האט) וכשנאספנו, הלכנו את המרחק הקצר מהמשביר החדש לצרכן (הישן) אל הארץ המובטחת.

היום היה מלא במזל. בדרכנו פנימה, לאחר עצירה קצרה בתערוכה טובה למדי של גיא ניסנהוז (שרק סיים את לימודי האומנות), נתקלנו באלברט סויסה, אוצר אחת התערוכות, וכשעלינו לקומה העליונה, נתקלנו באמנית שעליו הוא אחראי, לנה זידל.

תערוכת זאבי החוצות היתה מדהימה. נכנסתי וישר התאהבתי. לנה ואלברט עשו מעל למצופה ופינו מזמנם כדי לענות על השאלות שלנו, בין אם הנושא הוא התכניקה, הנושא, או מהי העבודה של האוצר. שאלתי, לדוגמא, היתה, מדוע פני האדם תמיד פונים אל הזאבים? אך לא אתן לכם את התשובה; לכו אל בית האומנים והביטו בתערוכה בעצמכם. העבודה של לנה מעוררת השראה, עם שילובה בין פחם לצבעי פנדה ורקע מוזהב.

כאשר אלברט ולנה נצטרכו לעזבנו - הם לא היו בתערוכה ללא סיבה, כמובן, אלא בכדי להדריך קבוצה - נדדנו אל התערוכה של אן ששון ולאחר מכן אל התערוכה של נעמי גפני, דיוקן עצמי. גם נעמי, אשר במזל ביקרה שם באותו זמן כמונו, הואילה בטובה לדבר על יצירותיה - אולם משום שבאתי לספר על תחושותי ולא שקרים, עלי להודות שהשתיים האחרונות לא הרשימו אותי יותר מדי...

סוף סוף עמדנו ללכת הביתה, מסופקים ושמחים (או לפחות, אני הרגשתי כך) כאשר לפנינו הופיע בוגר יאס"א שעומד להציג בעוד שבועיים, פחות או יותר, את עבודותיו גם הוא בבית האומנים.

סך הכל - היה זה יום טוב.

Gail.

נ.ב. למה כ"כ קר פתאום?