יש לי מחברת. (בעצם, יש לי כמה, אבל זה לא קשור לעניין.) בהתחלה, קראתי להן מחברות קשקושיאדה, כי רק השתמשתי בהן לקשקושים, לסקצ'ים, למחשבות שחלפו בראש שלי.

אין להן שם כל כך, עכשו.

הן מוחבאות. אחת מהן, בתוך ערימת דפים ודפדפות. אחת אני נושאת איתי לבית הספר וחזרה כל יום. לאחת אני קוראת היומן שלי, ומטרתה יותר ברורה מהאחרות.

אני עדיין משתמשת בהן לאותן מטרות: קשקושים, סקצ'ים, מחשבות חולפות. אבל מצאתי שככל שעבר הזמן, כתבתי בהן יותר. אפילו סתם, משפט בודד על עמוד שלם. או התחלה של סיפור, או אמצע. או שהייתי מספרת על משהו שקרה לי, על איך אני מרגישה לגביו. שירים, קטעים, ואפילו יחסית הרבה דו"חות קריאה, סתם, בשביל עצמי, ולפעמים האינטרנט, אם זה היה ספר באנגלית.

מחברת אחת היא רק לכתיבה. היא זאת שנמצאת תמיד על שולחן העבודה שלי, מוסתרת היטב. היא חדשה יחסית, ובה נמצאים רישומים, קטעים שייכנסו לספר שאני כותבת, קטעים שלא, רעיונות.

מחברת אחרת מתחלפת לעתים קרובות. זוהי המחברת שאני לוקחת איתי כל יום לבית הספר. בה יש יותר דברים... ומטבע הדברים, היא גם יותר מבולגנת. אני מכניסה לתוכה דפים שאני רוצה להביא הביתה ואז שוכחת להוציא אותם. היא יכולה להיות מחברת שורות או מחברת משבצות, זה לא משנה כל כך. ההבדל היחידי הוא, שאם היא מחברת משבצות, אני מציירת בתוכה מבוכים כשאני משועממת. מלבד זאת, אני מציירת אנימה, או משהו שעומד לפני(אלה לא יוצאים טוב במיוחד בתור כלל.). וכמובן, הכתיבה. שוב פעם, משפטים שאני רוצה ייכנסו לסיפור - לפעמים עמודים שלמים - התחלות של סיפור, ציטוטים וציטטות שמצאו חן בעיני. אבל פה אני לא כותבת דו"חות ספרים, בגלל שזה לא קשור.

הדבר הכי חשוב במחברות האלו, הכי יפה בהן, היא האקראיות. התוכן שבהם לא מתוכנן כלל, אלא פשוט זורם ממני כמו נחל. ואם אני לא מצליחה להמשיך את מה שהתחלתי, או שלא אהבתי את פרי עטי - אין בעיה. דף חדש, נקי יותר, נמצא מאחורי זה שאני נמצאת בו. אני יכולה להתחיל מחדש.

זה דבר יפה, המחברות האלו. בארון שבצד שולחן העבודה שלי ישנו מדף שמוקדש אך ורק למחברות הישנות הללו, אלו שמלאות מכדי שאוכל לצייר או לקשקש בהן עוד. רואים, בתוכן, כמה השתניתי בשנים המעטות שעברו מאז התחלתי לנהל אותן: אחת מתחילה בכיתה ג' ונגמרת בו'. שלושה או ארבעה מכיתה ו'. חמישה, לא פחות ולא יותר, הן משנה שעברה. והשנה עברתי שלושה, אני מאמינה.

הקטנה, מכיתה ג', מלאה ברעיונות לשירים שאינם טובים כל כך וסתם קשקושים.

בכיתה ו' נכנסתי לראשונה לציור, ובהן מופיעות בעיקר סיכומים משיעורים ששכחתי את המחברת שלי בבית וסקצ'ים של אופנת נשים. נטשתי את זה במהלך הקיץ, וכשחזרתי לבית הספר ב-ז', התחלתי לצייר בעיקר אנימה ועצים ללא עלים(הצורה של הענפים ריתקה אותי). כאן הכתיבה התחילה להפוך לחלק גדול יותר, אבל לא, אלו לא היו סיכומים מהסטוריה או שיעורי בית משיעור לשון. כאן ממש כתבתי.

בכיתה ז' התחלתי, אחרי מה שמרגיש כמו מאות נסיונות, לנהל יומן עקבי יחסית. וגם אם לפעמים עבר חודש בלי שכתבתי, תמיד חזרתי אליו. לקח לי זמן, אבל לפעמים גם ביומן אני כותבת סיפורים קצרים. רעיונות לפלייליסטים מופיעים מדי פעם. אני גאה לומר שנשארו לי אך מעט דפים במחברת הורודה-כחולה המתפרקת ההיא, ויש לי מחברת תכולה מחכה על המדף שאשתמש בה.

אז יש לי מחברת. כמה, ליתר דיוק. ואם אי פעם אמות מוקדם,(אבל רק אם זה יקרה) אשמח אם תקראו.

אביגיל

יום ראשון, סביבות הצהריים.

פייסבוק, הקבוצה של הכיתה שלי.

פרץ אליו ילד מאחת הכיתות המקבילות. ברק.

הוא הוסיף את יובל ואת איתי ק. מהכיתה שלו.

כל מי שהיה אונליין התלונן וניסה לשכנע אותם לעזוב. גם אני.

כמובן שזה היה אני.

ברק נטפל אלי. מהר מאוד יובל הצטרף ותוך שניה גם איתי. פרסם דברים "מעליבים" עלי בקיר. ניסו להפוך אותי לאפסית.

לא נפלתי. עמדתי בזה, אפילו די בקלות. כל מי שהיה אונליין בכיתה הגן עלי, אמר להם להפסיק להיטפל אלי. (כשאני חושבת על זה אני מרגישה חמים בפנים, בגלל שאף פעם לא הגנו עלי ככה לפני כן.) לא נתתי להם להגיע אלי. ברק, כדי לעצבן אותנו, הוסיף את כל הבצפר לקבוצה ואז עוד קצת. מי ששם לב שהוסיפו אותו לקבוצה הזו הגן עלי (גם מי שלא הכיר אותי) ואז שאל למה לעזאזל הוא בקבוצה הזו. אני צחקתי.

אני לא מבינה את זה. למה אנשים תמיד חושבים שאני פתוחה כזו, שאפשר לצחוק עלי? דווקא אלי? אני לא כזו חלשה. אני לא חושבת. אני מנסה שלא להיות.

אמי ושירה שלחו לי הודעות בפייסבוק, שואלות אם אני בסדר. הסברתי להם שאני חושבת על זה כמצחיק כבר. אני ואמי הרחבנו בשיחה לכמה זמן, אבל זה נגמר די מהר כי היו לי שמונים RP בגודרידס.

אתמול יצאתי לקניות עם אמא שלי. לפני כן הלכנו לאחת המסעדות החביבות עלינו לארוחת צהריים עם טל ואבא. במרחק כמה צעדים מהמסעדה הפלאפון שלי צלצל. מיה היתה על הקו, היא דאגה שהרגשתי מובסת. למען האמת שכחתי מזה כמעט לגמרי. היא אמרה שהילדים יענשו.

מאוחר יותר החלפתי סמסים עם מאיה(אני יודעת, זה מבלבל. מיה= המורה שלי, מאיה= חברה שלי). אחרי כמה זמן היא גילתה לגבי ההצקות ושאלה אותי אם אני בסדר. היא ממש דאגה לגבי, וזה- שוב- חימם לי את הלב בצורה שלא הרגשתי אף פעם. אף אחד לא באמת דאג לי ככה חוץ ממשפחה לפני כן. זה נחמד לדעת שיש לך חברים. הסברתי גם לה שאני בסדר, אבל היא אמרה לי שזה בסדר אם בכיתי. לא סיפרתי לה שלפני כמה זמן באמת הייתי בוכה, אבל- ואת זה כן סיפרתי לה- באמת שלא בכיתי ביום ראשון.

אני השתניתי. לפעמים זה מפחיד אותי לגלות בדיוק כמה. לגלות שמגינים עלי. לגלות שאכפת לאנשים ממני...

אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את ההרגשה.

אבל המחנק הזה בגרון? הוא נגרם לא בגלל שאני מוקפת באהבה. הוא נגרם כי נמאס לי. נמאס לי שאנשים חושבים שמותר להם לפגוע כל כך. שהם חושבים שהם יכולים להתייחס לאנשים כמו אל זבל ולצאת מזה בלי חשבון. הם יענשו... אבל העונש ייגמר. החיים של הילדים שמציקים להם כל כך הרבה הם אלה שיהרסו בסופו של דבר.