אין זמן לבזבז על געגועים,
קוברת זכרונות, מתגעגעת, אבל אסור להביע במילים.
הלב אומר אבל ההגיון משתיק, כל אחד ממשיך לדרכו,
ואתם אומרים שזה לא הוא, שזה אני,
שלא להרוס את מה שיש לי,
שזה קשור למשהו אחר,
שזה לא בסדר אם יש קנאה,
לשים אותו מאחוריי,
ולהמשיך לגן עדן.
אז אני בגן עדן.
בעוד כמה חודשים מתחתנת עם אהובי,
גרה בבית גדול ונוח, קונה מה שבא לי,
עובדת כמה שבא לי ולומדת מה שבא לי.
גן עדן, מאוהבת...
אני כמעט ולא מצליחה להזדהות או לתקשר עם הדמות שהייתי לפני כמה חודשים.
לא מצליחה להבין שאני היא זו שהייתה כל החיים שלה בדיכאון,
אני היא זו שאף פעם לא הלך לה שום דבר,
אני היא זו המסכנה, שלא ידעה שמחה מעולם,
עם משפחה שלא תמכה וחתכים וחברים שלא היו.
אני בגן עדן. יש לי הכל עכשיו. קשה לי להאמין שכל מה שהיה באמת קרה לי.
שמונה שנים של גיהנום ושנה תשיעית בגן עדן.
עדיין יש בי חמלה ענקית לסבל שחוויתי ולסבל של אחרים.
הלוואי והייתי יכולה לעשות שכולם יהיו מאושרים כמו שאני עכשיו...
מאוהבים ונאהבים...
בריאים...
מחייכים...
הלוואי שיהיה לך את כל הטוב שבעולם. כל מה שנתת לי ואיחלת לי.
תמיד קשה לי עם סוף. לא רע לי, אבל אני בכל זאת נזכרת בך.
זה לא אתה, הם אומרים. זו אני.
מול משפחה, כזו שלא הייתה, אני ניצבת ומפנה את גבי,
תוהה מה עליי לעשות עם המידע הזה.
רוצה לשמוע את קולך, להרגיש אותך על חזי ולהרגיע את הלב הכואב,
אבל כל אחד ממשיך לדרכו.
..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
