אין לי חברות כבר המון זמן... אני מנסה ומנסה להתקרב אבל שום דבר לא יוצא מזה.
אני לא נמצאת בכלל בסדר העדיפויות של אף אחד.
חברה לא תבוא עד לזכרון בשביל לראות אותי, אבל לתל אביב היא תסע עם חברה אחרת.
מישהי מהקורס תפגוש אותי בשביל לעשות את העבודה אבל לא בשביל סתם להנות אפילו שהיה כיף.
אף אחת לא תזמין אותי חזרה אחרי שהזמנתי אותה והיא לא יכלה.
מרגיש לי שחוץ מחבר שלי אף אחד לא יודע מה אני שווה. כמה יש בי. אני מנסה להראות, מנסה להיפגש בלי איזו תקווה שנהיה חברות עכשיו, רק להיות עם מישהי חוץ מלימודים ובן זוג. כלום. יש לי עם מי לדבר רק בהפסקות שבקורסים, אם אני חייבת לפרוק. זה לא שאני סומכת על מישהו וזה לא שמישהו מכיר אותי באמת.
ככה, על פני השטח, כולם נראים שאוהבים אותי וסבבה איתי אבל לא יותר מזה. לא חס וחלילה לקחת צעד קדימה ולדעת מה איתי גם מחוץ למסגרת הלימודים.
מרגיש לי שאנשים לא באמת יודעים איך לאכול אותי. אני קצת מהכל אבל לא משהו מוגדר, יש דברים בי שסותרים זה את זה, אבל סך הכל אני בכלל לא מוקצנת ויש לי יכולת לדבר עם אנשים בצורה לגמרי נעימה וטובה.
יש בי חלקים גותים, היפיים, מהפכניים, רציונליים, רוחניים, עמוקים, דכאוניים, שמחים, פילוסופיים ועוד ועוד. אני מעניינת. אני אוהבת את עצמי. חבל לי מאוד שהעולם לא חווה אותי כמו שהייתי רוצה. נשאר לי להיות החברה של עצמי... וזה בסדר סך הכל, אבל מדכא לפעמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
