ומאז אני לא מצליחה להתאפס על עצמי. אמנם אני די אדישה עם הכדורים אבל הרגישות שלי תמיד תישאר על סף די גבוה, ובמיוחד כשמדובר בכישלון מוחץ כמו זה. בטסט הראשון הלך לי ממש מעולה, חוץ מטעות אחת עליה נכשלתי. בשני- שלוש טעויות או יותר. טעויות שהיו יכולות להימנע עם קצת יותר תשומת לב מצידי וקצת יותר מגוון של אופציות שהמורה שלי יכול היה לעבור איתי עליהן בשיעורים הרבים שלקחתי ושילמתי עליהם.
אז פאק. לא עברתי, שוב, ועם כל הטעויות הללו, הרגשתי מובסת. הרגשתי כאילו אני סמרטוט שהגורל דרך עליו. לא מספיק ששילמתי על זה כל כך הרבה? לא מספיק שאני עם הסיפור הזה כבר חצי שנה וחשבתי לסיים עם זה תוך כמה חודשים? בנוסף על זמני ההמתנה הארוכים לטסטים בגלל המדינה הדפוקה הזו. בעצם, הכל דפוק.
והנה מגיעים רגשי הנחיתות...
אני לא מספיק טובה.
אנשים מוציאים רישיון. אני לא.
אנשים עובדים ומרוויחים מספיק כסף. אני לא.
אנשים מחייכים למרות הכל. אני לא.
והנה מגיעות מחשבות על לבדות וחולשה.
לאנשים יש הורים תומכים. לי לא.
אנשים מקבלים תמיכה ממקומות אחרים. אני לא. לא מספיק.
ואז מגיע הלחץ הכספי...
ותחושת חוסר ערך, וחוסר רצון לקום ולעשות כי במילא המשכורת תהיה דלה, ופחד שעוד כישלון אחד פה או שם יפרק אותי לרסיסים.
אני מתאמצת, משתדלת, ושום דבר לא מספיק.
אפילו בלהיות דכאונית אני גרועה, כי זה תמיד מה נשמע-בסדר. את נראית טוב. לא מצליחה להתעלם או לא לחייך כשמברכים אותי לשלום ואני במצב רוח תחת. כאילו שאמור להיות לי אכפת מאנשים אחרים שכנראה בחיים לא חוו את מה שאני חווה. אבל לא. אני חייבת להיות נחמדה, נכון? ממש קשה לי שלא יאהבו אותי. כאילו שעכשיו יש הרבה שאוהבים. כאילו שיש לי בכלל מה להפסיד.
בא לי להיות חדה ואמיתית. מי שעדיין יאהב אותי אז שיאהב ומי שלא אז לא. נמאס לי להרגיש חייבת.
נמאס לי מבירוקטרטיה. אין לי כוחות, אז בנוסף לעבודה ולימודים אני צריכה להתעסק עם טלפונים ומסמכים כל שני וחמישי?! דיי! אינעל רבאק דיי!!
ופחד...
הפחד שבמכללה יגלו מי אני. יגלו שאני פגומה. שאני חלשה מדי על מנת להתמודד עם הלימודים האינטנסיביים רגשית שם. חלשה מדי על מנת להכיר לעומק, להיחשף, להיפתח. חלשה מדי... אבל תכלס לא נראה לי שמישהו חושב עליי דברים כאלו חוץ ממני.
אוף, בא לי שיעשו לי ניתוח מוח ויתקנו את הפסימיות שלי, הביישנות, הפגמים. שאהיה רגישה, אבל לא מדי. שאהיה דכאונית, אבל לא מדי. שאהיה עדיין אני, אבל לא יותר מדי. כי קשה לי עם החיים שלי, עם איך שאני תופסת את החיים, עם עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
