"ומה אם שום דבר לא ישתנה והכל ישאר כרגיל?"
שאלתי אותה תוך כדי שאני משחררת מעליי את החיבוק שלה.
מזה הרבה זמן הרגשתי שיש לי חברה טובה שפשוט יודעת מה זה לחבק אותי כשאני כולי מיואשת ומבקשת ממנה חיבוק בלי יותר מידי דיבורים.
הרגשת תסכול ריחפה מעליי ועדיין לא נעלמה לגמרי.
זה מרגיש שאני בעצמי לא יודעת מה אני מרגישה , אני לא יודעת אם אני מתוסכלת או מיואשת או פשוט עצובה; מן תחושת עצבות כזו שעוטפת את כולך.
זה לא שרע לי עד כדי כך אבל גם לא מאד טוב לי.
זה מפחיד, ההרגשה הזו שלא בא לך לצאת מהבית, שאין לך באמת את הכוחות לשבת עם אנשים ולדבר איתם או אפילו להקשיב להם.
זה מפחיד באמת.
הטלוויזיה , הקפה והעוגיות פתאום מתאימים לך לכל מצב ביום ומרגישים לך מקום נעים ובטוח.
השיחה איתה הייתה הרבה יותר פתוחה משחשבתי והרבה יותר מלאת עיניין משחשבתי. היא גרמה לי לחשוב על מה שויתרתי עליו, על מי שויתרתי עליו, עליו.
פתאום היה לי חשק לקחת את הטלפון ולשלוח לו הודעה, תוך כדי שאני נלחמת בעצמי מצד שני ואומרת שיש סיבה למה ויתרתי.
נקודות המבט שלנו מתחילות מנקודה כל כך שונה שזה מדהים,
אני באמת לא מצליחה לראות מישהו נכנס לחיים שלי ומתמודד עם מה שאני מתמודדת.
היא רואה את זה מאד מהאמצע, מהמובן מאליו, היא יודעת שכשהוא יגיע הוא יכנס לחיים ויאהב את כל מה שאת לא אוהבת בעצמך.
אבל אני מתחילה מההתחלה, מהפחד להתמודד, לגרום לו לראות אותי באמת.
השבוע היה מלא בשיחות טובות, כאלה שבאמת גורמות לי לחשוב.
וסוףסוף גם נחתי בתוך חיבוק שבאמת הייתי צריכה והעזתי לספר לה אפילו ממש במקצת את המצב שאני מרגישה שבויה בתוכו.
אולי תכף כשזה יגמר אני אוכל להרגיש חופשייה יותר.
אני יוכל לעוף בשביל עצמי, ולעוף בשביל אחרים.
אני אהיה במקום אחר , פיזית ומנטלית.
אנשום אולי.
אקבל את האוויר שכרגע חסר לי בגוף.
יהיה טעם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
