מבט מבין, מבט אחרון. מבט של חיוך ובפנים עצב.

"טוב, אני לא אפריע לך. שחברים שלך לא יכעסו. ביי, תהני." חיבוק. חיבוק

שודאי ואחרון.

כבר לא בוכה, אין לי דמעות כבר להוציא מהפעמים הקודמות. למדתי לקחת בפרופורציה.

לא לטפח תקוות לגבי שום דבר. הרי כל דבר שנקרה בדרכי חייב להעלם זמן קצר לאחר מכן

כאילו לא היה קיים.

אכזבה אחר אכזבה. כמה עוד?

אני מרגישה שאף פעם לא תהיה לי באמת אהבה. לאט לאט מתחילה לפקפק בזה שהיא עוד

קיימת והיא אמיתית. שהיא אולי אי שם מסתתרת לה ומחכה לי.

מה אני עושה לא נכון? למה אני תמיד נופלת על בעיות? .. זה קשה.

עד שאני מצליחה איכשהו טיפה לאסוף את עצמי, וטיפה להרגיש טוב יותר.. אני מקבלת כאפה

שמפילה אותי חזרה למטה.