כשקראתי לראשונה ב"The Scribbler", הרגשתי יחסית בבית. כי התחושה שיש משוגעים אחרים שאפשר לבקר אותם ושהם מבינים אותך ולא צריך להסביר להם מה זה אומר להרגיש כל-כך מטורף בתוך הראש, ואפשר להעיף את הformalities ולהתבדח על הטירוף שלנו בחצי-מובן מאליו ועם זאת ברגישות (והיעדרה) בהתאם לתדר המדויק\אמורפי הזה, זה משהו שמאוד חסר לי.
דברים שאולי חוויתי כשהכרתי כותבים שהתנסחו באפלה דומה לשלי, או כאלו מקבוצות תמיכה לנפגעי נפש.
וגם הם, מעדיפים להתחבר במובן מסוים עם ה"נורמה". והנורמלים שלא מבינים אותם מספיק מספקים להם את האשליה שהם טיפה שפויים.
חיי האהבה שלי כמעט לא קיימים בתקופה האחרונה. חיי האכזבה שלי חזקים מאוד, לעומת זאת.
הגבולות השרירותיים שאנשים גובלים את עצמם ואותי כדי שלא להתמודד עם הפחד מאינטימיות שלהם עם שכבות מגוננות של "חברות", "ידידות", "משיכה", "סקס לא מחייב", "רק שלא תפגע בי או אני בך" כבר מחליאים אותי. כי אני נפגע בכל מקרה, והייתי רוצה עד שזה יקרה וכשזה יקרה נעבוד על הדברים בינינו או ניצור חוויות טובות וראויות שיתעלו על כל השיט והרקבון שנמצא בכל מקרה בכל תקשורת ופסאודו-מערכת יחסים כושלת.
הכשל הוא בידיים של שני הצדדים, וכשהצד המפוחד מעיף את האשמה על האחר ומתבצר בחומות ה"אני אחסום את עצמי ראשונה לפני שאפגע ראשונה וכך לא אהיה הקורבן אלא המקרבנת" - לא מסוגלים לעבוד כשהמודעות לא מאפשרת גישה להחלים מזה והתוצאה היא - אתן מאבדות אותי.
ובעוד יהיו כאלו שיסתתרו מאחורי רקע מטריית ה"מדע" שהם אינם מבינים כדי להצדיק את הבחירות הלקויות שלהם (שהביולוגיה שלהם קובעת מה הם רוצים ולא היכולת שלהם ללמוד את האחר כמו אנשים אינטליגנטים שעברו את ימי המערות הפרימיטיביים), כי כמה מכם טרחתם לקרוא מאמר אחד רציני בנושא מחקרי המתאר 'איך המוח שלכם עובד, ואיך היעדר או לקות בספיגת חומצות האמינו משנה הבחירות שלנו באופן שאנחנו חושבים שהוא פסיבי' מלבד החומר הקלישאתי שהוליווד או רומנים סטייל-50shades מאביסים אתכם בהם?
אני רוצה לחזור לטירוף העצמי שלי, להמשיך ליצור, לכתוב, לפסל עולמות בראשי.
בני אדם מעציבים אותי. אני לא מצליח לתקשר איתם. אני לא מצליח לגרום להם לרצות להיות טובים יותר אליי או אחד אל השני או אל עצמם.
איך אוכל לטרוח להיות טוב כלפי עצמי כשהקיום שלי מותנה במלחמות הישרדות יומיומיים מול רקבון תודעי כזה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Schattenjager