Purgatory: Pyxis Prima

אני חושב על היותי גוף יצרי מלא בזעם ושנאה וצורך לשלוט ולכבוש טריטוריות כמו חיה קדומה שמשתינה על אזורים נרחבים כדי להציף בעצמה ובמהות שלה, ששומר לעצמו נתחים אנושיים ואוצרות רגשיים וחוויות וזכרונות רק בשביל שהם והן יהיו שלו, ולהרגיש אותן בו, במגע אצבעותיי בעור חם ולהרגיש שייכות רק בכך שהפכתי את עצמי לחלק ממשהו, גם אם זמני, שהוא שלי. שהיא שלי. שהן שלי. משהו מפרק והרסני וחסר גבולות וגם חסר עקרונות מלבד שימור עצמי והישרדות בהמתית. ובו-זמנית, 

אני גם כה חושב ומנתח ומפרק לגורמים רעיונות וקונספטים אינטלקטואליים ותיאוריות פנימיות ובין-מימדיות, ורוצה להגיע לאיזה מצב צבירה של תיעול מטא וליצור מימד משל עצמי שבו אני מחזיק מעמד בלא לפגוע באיש ורק להעשיר את הקיום ואת היצורים החיים סביבי בדברים שלמדתי ובהגשמה שלהם מבלי לערער אותם ואת עצמי. ואני חושב שהסתירה הפנימית הבלתי מתגבשת הזו, הדיסוננס הקוגנטיבי, הרגשי, הנפשי, הסיזיפי הזה הופך אותי ליצור שמתקשה להתקיים ולקיים את עצמי בסביבה נעה ונושמת ולהכיל את המיתות שבי בחיים.

וזו לא מטאפורה לבחילה שאני מרגיש ממך מזה שהרסת אותנו.

אנחנו מתחמקים אחד מהשנייה הרבה זמן. איכשהו זה יוצא לך ובעיקר לי מאוד נוח.

אבל יגיע הרגע שבו את תעלי במדרגות ותראי אותי יושב עם הגב אלייך, ואת תעמידי פנים שזה לא מזיז לך, כמו תמיד,

אבל אני יודע ואת יודעת שאת עלית לכאן לשוחח עם המטומטמים האלו שמסביב רק כדי לראות אם אני אגיב. לנשום את הסיטואציה.

לנסות לעורר אותי לחזור למה שהיה בינינו פעם. ולא היה בינינו הרבה. לא ממש. כי את פחדנית. כי את צעירה וילדותית, והבגרות הנפשית שלך עוד לא התחילה לגרד את המחוזות האפלים והמצולקים שחוויתי בעשורי שנותיי. כי חוויתי יותר מדיי טינופת מילדות כמוך ומכאלו שהיו יותר ראויות להיאבק עליהן מהדרך בה הרסת לנו את היחסים מתוך האשליה המתוקה שלך שגברים שיעריצו אותך ויסגדו לרגליך תמיד יהיו, ואם אני, על כל הטירוף והחוכמה שניסית לינוק ממני, עושה לך כל-כך הרבה בעיות ולא משחק על הקלפים שאת רגילה לקבל באופן אוטומטי מכל אדם שאת עושה לו קצת מבטים מפתים, אז בטוח יהיו אחרים חכמים לא פחות שתצליחי ללכוד ברשתך, אבל את עדיין לא יודעת שזה רחוק מלהיות נכון.

ואת תגיעי עם הפרצוף הזחוח שלך ובסוף תשאלי אותי 'מה הקטע שלך? לא רוצה לדבר איתי?' ואחרי משא ומתן של small talk אני אסכים לשבת איתך בחשיכה שם, בין הקירות המוחצים אותנו לשתיקות מביכות. ואת תחייכי ביהירות המבחילה שלך חיוך של ניצחון, ותגידי ש'ידעתי שבסוף נחזור לדבר, וכל המשחקים שלך היו לשווא." אבל את לא תשתמשי במילים כמו "לשווא", זה רק אני מתרגם אותך בראש שלי, את הרבה פחות חכמה מהקרדיט שרציתי לתת לך ואני עדיין מתגמל אותך שלא כמגיע לך. ואני פשוט אביט בך בשתיקה. ואסמן לך להתקרב כמו אני רוצה להגיד לך משהו, ואת תרכני קדימה ואני ארכן קדימה ואביט לך בגיחוך המתנשא והזחוח שלך ואני אירק לך בפרצוף. וכל הרוק שאגרתי מכל הדמעות והזעם שספגתי ממך יותזו לך על הפרצוף ואת תרתעי לאחור בהפתעה כי מעולם לא דמיינת בחלומות המסויטים ביותר שלך שמישהו יעז לעשות לך דבר כזה. והרוק שלי יזלוג לך על הפנים ואני אשען חזרה אחורה ואביט בך מתבשלת מבפנים בחום שעולה מ0 ל451 פרנהייט בשניות, ואת תנסי לנגב את הפנים אבל יהיה שם כל-כך הרבה נוזלים וההשפלה תעטוף לך את הסומק בלחיים והעיניים שלך יתחילו להתלחלח והרוק שמעטר לך את הפנים ישטף בדמעות כי את לא תדעי איך לאכול את מה שקורה לך ואת תרגישי את הבושה ואת תנסי לכבוש את פנייך כדי שלא אראה אותך בוכה כי אסור לאף אחד לראות אותך בוכה וכל המגננות שעטפת את עצמך והמסיכות והשיריון החזק יתפרקו בבת אחת ותרוצי משם ואת תברחי לאיזה שירותים ותנגבי את עצמך ולא תצליחי להפסיק לבכות לפחות חצי שעה והם יחפשו אותך וישאלו לאן נעלמת באמצע המטלות שהיית צריכה לעשות, וכל המגדל העצום שעליו עמדת יתרסק עליך ואת תחזרי הביתה באותו יום ואת תמשיכי לבכות ואת תתבשלי בתוך המיצים של עצמך ואולי גם תאונני על זה עם הזמן אבל לעולם לא תשכחי את הרגע הזה, שהפלתי אותך מהרגליים לא בזכות או בחסד כי ויתרת על האהבה שנתתי לך וקיבלת ממני כל-כך הרבה ממה שהגיע לך, שלא זכית להרוויח ביושר ובהוגנות ובאופן שווה ערך למה שאת לא הוכחת שאת שווה. וזה עצוב לי שהיחסים שלנו הגיעו לרמה נמוכה כזו בה אני כבר לא חושב עליך יותר כאדם שאהבתי לבלות בחברתו, כאדם שרציתי ללמד וללמוד ממנו ולהיות איתו בכל מעודי, וכל מה שאני חושב עליך כעת זה איך אני שוכח אותך ומחליף את האהבה הטהורה שהייתה לי ושרמסת באכזריות ובכפיות טובה בשנאה כדי שלא תזכי לקבל ממני רגש נקי ויפה של אהבה או חסד אי-פעם שוב.