האנייה

נדמה שמעולם לא הקריאו טקסט כה מנותק, מסמורטט ומתנשא. מדהים שיש אנשים שכינו זאת "מאסטר פיס", בעוד שמדובר ברשימה די בנלאית ועלאק אינטלקטואלית, הנאחזת באילנות גבוהים לא לה.  אתחיל מהתחלת הטקסט:

"מימי היוונים, שייקספיר, מולייר, גוגול, צ'כוב, כולל חנוך לוין — כל גאוני תבל אינם מרכינים ראש בפני המציאות אלא מפרקים את פרצופה לגורמים, מגחכים לנוכח הבלותם של בני אדם, גם אלה שאינם מצביעי ה–30, מחדדים ומעמיקים כך את ההבנה האנושית במטרה לעשות את עולמנו נסבל יותר."

לפי הטקסט אפשר לחשוב שהתרבות התחילה ביוון. לפני כן, ודאי האנושות לחכה עשב ובהתה בחלל. מה עם הפירמידות במצרים? ,תרבות שומר? התרבות העברית המשגשגת שהייתה בישראל עוד בטרם צבאות אלכסנדר הגדול פשטו על הארץ והעידן ההלניסטי החל? ואפילו לפניהם הייתה תרבות. כי מה הם ציורי המערות אם לא תרבות? ומה הם מקדשי אלילים ופסלי נשים שמנמנות אם לא תרבות? התרבות ראשיתה משחר האנושות והיא יפהפייה ומגוונת. אז כיצד קוטלר מרשה לעצמו להתייחס אליה כמו התחילה רק עם הטרגדיות והקומדיות של יוון? ובאשר לתרבות העברית אותה הוא מתיימר לייצג, אותה הוא מסכם בחנוך לוין. איזו רדידות! כבודו של לוין מונח במקומו. אך מה עם עגנון? וביאליק? ואלתרמן? מה עם התלמוד וכתבי הרמב"ם והתנ"ך? פאר היצירה העברית והיהודית. כל אלה מסתכמים בחנוך לוין בעוד שהספרות הרוסית נהנית משני סופרים יחדיו. כשבנאדם מסכם כך את התרבות שלו, ברור שמדובר בסמרטוט אנושי.   

"תארי לך, רגב, את עולמנו שוקט, ללא ספר, ללא מוזיקה, ללא פואמה, עולם שאין מפריע בו, אין מפריע ללאום לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות מלחכות קש וגבב". 

בהמה מציור במערה, אי שם בספרד. מלחכת קש וגבב

כאן כבר יש פטרונות. תארי לך עולם ללא אומנות. האם אדון קוטלר ייצר אי פעם משהו בעל משמעות בסדר הגודל של אותם יצירות שהזכיר ולא הזכיר, וביקש להיתלות בהן? אני מניח שכולנו היינו יודעים. לפיכך הטענה היא דמגוגיה והעצמה מוגזמת של הכוחות הפועלים . מירי רגב, היא הקטנה, מאיימת על האומנות בכך שהיא, ובכן, לא מממנת הצגה ובה מפארים טרוריסט. או מתבטאת באופן תקיף ובריוני. אוי לה! ממש סטלין בכבודו ובעצמו. ומי זה אם לא קוטלר שמדבר בשם התרבות כולה, המפרקת את המציאות ומבקרת את הבלי האדם והמדינה(במימון של המדינה כמובן). גאווה ותו לא. 

בולגקוב(אפרופו סופרים רוסים) בספרו "האומן ומרגריטה" לעג לאותם סופרים שחסו תחת חסותו של המשטר. אלה המקבלים כספים ולכן עסוקים יותר בתענוגות וגינונים דוגמת תעודות מזהות. בניינים מיוחדים. דווקא האומן האמתי שיוצר יצירה חי בדוחק וללא מנעמי השלטון. היה לו את השכל לומר "כתבי יד אינם נשרפים!" כי לבולגקוב שחי תחת משטר אפל, בניגוד לקוטלר, היה טיפה כנות לומר שהאומנות והתרבות אינן תלויות בגורם ממשלתי.

וש"י עגנון גם כן ביקר את התופעה כשרוכל מוצא קורת גג ומימון אצל אדונית ביער עבות. כשאנחנו מקבלים כסף מאדם, לעולם אין זה בחינם, אלא אם כן מדובר בהורינו. סכנה גדולה שהגוף שנתן תרומה, ידרוש דבר בתמורה. או יבלע כליל את הפרט בתוכו. לפיכך תמוהים התחנונים וזעקות השבר והפליאה. אם כבר, טוב מאוד שהתרבות בישראל תקום ותצא מתוך התקציבים החמימים של משרד התרבות.

ויש כאן עניין להסית את הסיפור. השאלה איננה על חופש הביטוי. הוא ניתן לכל דורש. וכל דאלים גבר. כל מי שיטנף את פיו יקבל במה. גרבוז, קמחי ושות' הם הוכחה לכך. הסיפור הוא על השאלה: היכן עובר הקו בו למדינה יש זכות לומר, איננו מממנים את התאטרון או את ההצגה. היכן עובר הגבול? ומתי צריך להגיד עצור? כששחקני ההצגה מסרבים להופיע בהתנחלויות או כשמדובר בהצגה שמהדירה אנשי טרור אשר פעלו נגדה ורצחו את בנייה?