האנייה

בשבועות האחרונים כולם מבינים כבר מה פשר הנאום אותו נשא בנימין נתניהו ערב הבחירות.

נאום שהיה כולו עבור הבחירות. בשביל בחירות. ולא למען שום דבר אחר. בטח לא ביטחון המדינה.                     וכמו אז, גם עכשיו. עצם החתימה על הסכם עם איראן היא עילה למהלך פוליטי. או לחשיבה משאלתית. אומנם נכון שההסכם במבט ראשוני רע לישראל. עיקרו תמיכה באיראן. האם זה יתורגם לתמיכה של איראן בחמאס. גורם הטרור היחיד שנמצא בעימות מוקפא איתנו (חיזבאללה עמוק בבוץ הסורי). חמאס עצמו מעוניין בהסכם. זה ייתן לו מרחב נשימה. רק לא ברור מה ישראל תרוויח. הבטחה לשקט?  יציבות בעזה? לא בטוח שחמאס יכול להיות ערב לכך אחרי שרק  לפני ימים מספר, ארגון סלפיסטי(אנשיו באו מחמאס), פוצץ מספר רכבים של פעילים בכירים בזרוע הצבאית. הצהרת כוונות או אזהרה לבאות? בינתיים מתברר עוד ועוד הקשר בין "דאע"ש" לבין חמאס. אם היום בערוץ 2 מפורסם שקיים שת"פ בין הגורמים לפתיחת הציר עם מצרים, ו"דאע"ש" בסיני נלחמים בדאע"ש בסוריה, וגופות של אנשי דאע"ש נמצאות עם מדים של הג'האד האסלאמי מעזה, האם צריך עוד הוכחות לכך שמדובר בסניף של החמאס ולא בסניף של דאע"ש. בכל מקרה, אם השת"פ הזה נעשה גלוי גם האחריות גדלה. כזו שתגרור תגובה ממצרים. 

אולם נחזור לראש הממשלה.

כשמדובר באדם שרואה את האינטרס האישי, אפשר לקבוע שהנאום הקודם היה בשביל מנדטים ונאום ה"תלמידי ז'בוטינסקי ובן גוריון צריכים לאחד כוחות" הוא גם בשביל מנדטים, רק של אחרים. 

האמת ששני המנהגים האלו(ב"ג וזבוטינסקי), כוחם היה שחשבו דבר ראשון על האינטרס הלאומי. מנקודת ראותם. בגלל כך תיעבו אחד את השני. ב"ג אפילו לא הסכים להעלות את ארונו של יריבו לארץ כשזה נפטר בארה"ב. בגלות.

אבל אצל נתניהו, האנטי ציוניים של אתמול הם בעלי הברית של המחר. ולפתע יוסי יונה ומירב מיכאלי וסתיו שפיר כלל לא חשובים. גם לא "האמירות האנטי ציוניות" שאמרו(או לא אמרו). לפתע הרצוג על פי גלעד ארדן, הוא בעל עמדה אחראית. מוזר.

נתניהו הצליח להיבחר פעם רביעית כי היציבות נשמרה. הכלכלה לא נמצאת במשבר. למרות מחדל הדיור. אין אינתיפאדה. עדיין. אין גם אלטרנטיבה. בתור שמרן קלאסי הוא הצליח בזמן כהונתו לשמור על מצב סטטי. אך המצב הסטטי הזה הושג בעיקר בגלל מהלכים שעשו קודמיו, שרון בעיקר. חומת מגן, גדר ההפרדה וההתנתקות המושמצות הן אלה שמונעות מגל הפיגועים והאבנים לזלוג למרכז הארץ ולהפוך את חיי האזרחים בישראל לסיוט. העימות הוגבל. מבחינה כלכלית נתניהו חייב את ההישגים לעצמו של שנות כהונתו כשר אוצר. על כך נתניהו רוכב כבר 6 שנים. אלא שמי שהופקד על הכלכלה בשש שנותיו הם ד"ר לפילוסופיה ומגיש חדשות. כל משבר יהיה תחת אחריותו.             הוא הממנה.

פיגועי הדקירה והדריסה נמשכים ומתגברים. הרפורמות של כחלון הולכות ואובדות בתוהו של הכספים הקואליציוניים. מגדל הקלפים רועד ומט ליפול. על מי ישען ביבי שכלל לא מאמין בבורא עולם. 

אלטרנטיבה: יאיר לפיד לא מעוניין בשעה זו להתאחד עם המחנ"צ והוא במסע ארוך ימינה. לכאורה מהלך מחושב. מר"צ הולכת עוד ועוד שמאלה. עם תמיכה בחוק איחוד משפחות שהוא חוק שבות במסווה והתייצבות לצד "שוברים שתיקה", נדמה שמר"צ עושה דרכה לחד"ש הרבה יותר מאשר למפלגת העבודה. האם הסדק בין המחנה "הפרגמטי" ברשימה המשותפת לבין המחנה "קיצוני" יקבל ביטוי בהתפצלות ואיחוד אחר, של טיבי, עודה וחד"ש עם מפלגת מרצ? ימים יגידו. או יותר נכון, הבחירות הבאות. 

המחנ"צ רוקד בצעדים תימניים לממשלה ומחוץ לה. פעם רומזים על אחדות. פעם מכחישים בתוקף. אולי כדאי שהרצוג ישאל את עצמו למה אף אחד לא מאמין לו כשהוא מכריז פעם אחר פעם כי לא ייכנס לממשלה. בעוד לפיד שרק לפני רגע ישב עם נתניהו זוכה לאמון מלא מהתקשורת. ייתכן שהעבודה הכזיבה כל-כך הרבה פעמים. שמילה שלה איננה כבר מילה. אהוד ברק אכל בוסר ושיני יצחק הרצוג תכהנה. 

אני מעריך כי השאיפה של לפיד היא להקים גוש מרכז עם כחלון ועם עוד ביטחוניסט. ייתכן שיהיה זה גבי אשכנזי או דיסקין שיקפצו על היוזמה. אחרי הכול, הדרך לשלטון עוברת דרך איחודים ומרכוז. אני לא שותף לדעה שמפלגת מרכז היא מוקצה, אך אני כן בעד מפלגת מרכז אחת, גדולה, של 20 מנדטים ומעלה ולא שברי מפלגות חולפות. 

זו תהיה יוזמה מושכלת שתעמיד אלטרנטיבה לליכוד.

בפוסט ישן שכתבתי ציינתי שתהליכי איחוד עוברים על גוש השמאל. מבחינת המרכז שיערתי עד כה שמדובר בהתפוררות. משינוי לקדימה, ועד יש עתיד- התנועה-קדימה של מופז. אבל פינוי המגרש של מופז ולבני על ידי פרישה ואיחוד עם העבודה סלל את הדרך לשני כוכבים חדשים. לפיד וכחלון. פנים חדשות-ישנות. בלי הלכלוך של קדימה. משלוש מפלגות הם הפכו שתיים ורק טבעי שהם יהפכו להיות אחת. וכשיש מפלגת מרכז אחת היא קוצרת קופונים בעשור האחרון. הליכוד של שרון, קדימה של אולמרט ולבני. לפיכך איחודים בגוש מרכז בין כחלון ויאיר לפיד הוא זה שמדיר שינה מעיני נתניהו. הקומוניקטור הראשי של משפחת המלוכה, חיים שיין תקף בחריפות את יאיר לפיד בעיתון האישי. את הרצוג הוא משאיר לסוף כעלה נידף ברוח. מי יודע מה יעלה בגורלו עד לפריימריז. יחימוביץ', חולדאי ומי לא, מתחממים על הקווים.

יאיר לפיד מבטא את הפער בין הרצוי בממד החיצוני שלו למצוי  בממד הפנימי. חיצונית הוא מועמד מושלם. אומר את הדברים הנכונים. כריזמטי. נואם ברגש. מכיר את הנפשות הפועלות. בדרך כלל מרכזי וממלכתי. בצד הפנימי יש בעיה קשה. החוסר בהשכלה פורמלית(תעודת בגרות, משהו?), אי דיוקים. מעת לעת פופוליזם זול. חוסר הבנה ויהירות. העדר עבר קרבי או משמעותי בצבא היא חולשה בולטת. חבל שקיבל אסתמה בתחילת שירותו. אחרת היותו שריונר הייתה נותנת לו נקודות בונוס. הקדנציה שלו כשר אוצר מצויה במחלוקת. היא לא כללה רפורמות בבנקים(אולי כי הוא היה פרזנטור של אחד), ומע"מ 0 נגמר בכישלון. מצד שני, הוא צמצם גרעון מאוד גדול ונזרק מהממשלה באיבו. מעבר לכך, זה מה יש. אי אפשר לחפש מושיע או ראש ממשלה לשעבר. במיוחד כשמדובר במועמדים כמו ברק. 

מבחינה פוליטית *בתיאוריה* הוא יכול להקים קואליציה עם העבודה, ליברמן, דרעי ואפילו עם בנט. אחים לא? אצל יהדות התורה הוא עדיין שרוף. 

ועדיין, נתניהו הוא מועמד חסר עכבות. כפי שהוכיח בהכרזתו "הערבים באים! השמאל מביא אותם על אוטובוסים!" הוא לא יוותר בקלות בבחירות הבאות. 

עוד קצת על שמאל... אני חושב שעם השנים אפשר לדבר על תנועה יחסית. יכול להיות שמה שמוגדר היום כשמאל הרחיק לכת למחוזות פציפיסטיים. דבר המורגש היטב אצל מרצ. יש אפשרות עדיין שהעבודה ויש עתיד יתאחדו ויקימו מפלגת מרכז חדשה. יכול להיות שהאגף המרכזי יותר של המחנ"צ הכולל את הרצוג, לבני ואנשי "התנועה", מרגלית, שמולי, טרכטנברג ועוד, ישמחו להצטרף לאיחוד של לפיד וכחלון. התקדמות לכיוון זה תתרחש עם הרצוג יפסיד בפריימריז לטובת  דמות מבחוץ. אזי איחוד משולש ומרכזי שכזה, הוא-הוא האלטרנטיבה שתהווה סכנה לשלטון הליכוד. ולא צירופה של מרצ שמתרחקת מהקונצנזוס יותר ויותר.

מנגד, האגו משחק תפקיד מרכזי. מי יעמוד בראש המפלגה הזאת? לפיד? אישיות ביטחונית? הרצוג?

כך שנתניהו כמו תמיד עתיד לזכות מההפקר.  

בדבר אחד אין ספק, הבחירות הבאות יהיו מעניינות. והחורף, מתקרב. 

*אני בתקופת מבחנים כרגע ולכן לא אכתוב באופן קבוע בזמן הקרוב...