האנייה

במיתוס היווני נגזר על סיזיפוס לגלגל סלע גדול במעלה הר עד לפסגה. שם היא נופלת למדרון והוא אנוס לגלגל אותה שוב.

כך גם יוון ויפן כיום. שתי כלכלות. האחת, יפן – הכלכלה השלישית בגודלה היא סיזיפוס במיטבו. בסרט מרתק בערוץ 10 יצא נדב איל לשאול למה הפסיקה יפן להוליד ילדים. חלק מהתשובה שקיבל הייתה שקצב החיים ביפן לא מאפשר זאת. ויוון האחרת, נמצאת במעלה הר כשסלע עצום של חוב מאיים להכחידה. מדוע? כי עצרה מלכת. אי שם בגיל 45.

חדלות הפירעון של יוון היא פשיטת רגל של מדינה. כשעסק לא מסוגל להחזיר את חובותיו הוא סוגר את שעריו כדי לא להגדיל את החוב. מדינות מתנהלות על ידי חובות לקרן המטבע שבזכותו הם משקיעות בביטחון, חינוך, בריאות, תשתיות ורווחה לתושביהן. בשוק המניות אפילו אפשר להשקיע במדינה במה שנקרה "אג"ח"- יעני אגרת חוב שבה תמורת תשואה מסוימת המשקיע שם סכום כסף בבנק הלאומי. אפילו יש דירוג לרמת ההצלחה של האשראי הזה. חברות שלמות מתעסקות בכך.

אם העסק דופק כמו שצריך, המדינה אמורה לשגשג ולצמוח מהרווחים. המסים שאנו משלמים ושחברות ענק משלמות, כמו מס בריאות, מס הכנסה, מס ערבון מוגבל ומכס לדוגמה, מגיעים בחלקן לכיסוי החוב הלאומי הידוע בתור "הגרעון".

עכשיו, עיקר המחלוקות הכלכליות הן במה עדיף להשקיע ואיך להשקיע את כספי המדינה וכך למעשה לנהל את כלכלתה.

האגף הליברלי יותר דוגל בצמצום גירעון על ידי צמצום חסמים ומסים מהאזרח וכך אותו אזרח יהיה חופשי להניע את הכלכלה. הוא יוכל לפתוח עסק, לעבוד במפעל מצליח, ללמוד ולשגשג. אם הוא ישגשג הוא ירצה להשקיע באג"ח, יצור מקומות עבודה בעצמו וכך יותר ויותר אנשים ישלמו מסים ויכניסו כסף למדינה.

הדילמה: להמשיך או לחדול?

מאיפה הם יכניסו כסף? השיטה הבנקאית כיום אומרת שאם יש לי סכום כסף של 10 אלף שקל בנק ומישהו רוצה לפתוח מאפיה או בורקס למשל, הוא יקבל מהבנק חלק מהכסף שלי ושל לקוחות אחרים בתור הלוואה. כמה כסף יש לי בנק? אותו סכום בדיוק. כי היום הכסף הוא וירטואלי. וכלל הפיזיקה: כמות החומר בעולם הינה קבועה. לא תקף לכאן. אלא שאם כל הלקוחות מושכים בבת אחת את כל הכסף המזומן מהבנק, הוא יקרוס כי הם איבדו בו אמון. הם אינם "מאמינים" שהבנק ערב לחסכון שלהם. זוהי בגדול הכלכלה המודרנית.

סוציאל-דמוקרטים מאידך מבקשים להעלות מסים כדי שהמדינה תיתן את השירותים שלה לאזרחים בצורה טובה יותר. המטרה היא להגיע לאיזשהו שוויון בשירותים החברתיים ובמחירים כדי לאפשר גם לחלשים בחברה למצוא את מקומם בכלכלה המודרנית.

כלכלת יוון התנהלה עד כה באופן מאוד סוציאליסטי. יש יאמרו סוציאליסטי מדי. אנשים יוצאים לפנסיה בגיל 45, המסים גבוהים, משכורות המינימום והמענקים היו מופרכים, אלא שזה פשוט לא עובד. הדברים הגיעו לידי משטר צנע לפני הממשלה האחרונה, טרם הוחלפה בשלטון שמאל קשה. גיל התמותה שממשיך לעלות מגדיל את הסכומים שצריך לשלם לפנסיונרים. אותם אלה שצובעים עכשיו בהמוניהם על הבנקים ומושכים מזומן מהבנקים הנוטים ליפול. את המסים אף אחד לא משלם, חוץ מהחוב המתנפח, עסקים לא נפתחים ואחוזי האבטלה גדלים. אפשר לומר שהיונים שכחו שבעסק מסוים צריך בסופו של דבר לייצר משהו.

ובעוד הם לא מייצרים דבר. הממשלה קורסת תחת הנטל. הפנסיות גדלו לממדים אסטרונומים, נחילי פליטים שעושים דרכם למדינות הצפוניות והמשגשגות יותר מעמיסים על בתי הכלא, שכר המינימום והמסים הגבוהים מבריחים משקיעים ומונעים יזמות. תהליכים שמכניסים עוד אנשים למעגל האבטלה עד לפנסיה המובטחת.

האם האיחוד האירופי בו יוון חברה עתיד להסדיר את חובותיה? כרגע תולים המון במשאל העם בשבוע הבא. ראש הממשלה מבקש לסרב להסכם בטענה שיש הסכם טוב יותר. או מנופף באיום מתחת לשולחן של המוני פליטים שיוון מונעת מהם להיכנס לאירופה. כמו גם ספרד והמדינות הדרומיות באיחוד. זה כנראה מעיב על הכלכלה ודורש העלאת מסים כשהמדינות הצפוניות יותר, גרמניה, נורווגיה, דנמרק אינן סובלות מחסמים על הכלכלה. גם כאן כמו בהסכמים אחרים, מישהו עתיד לצאת מהאוהל ולגלות שיצא נפסד. השיתוק יוצר מעגל קסמים.

כך מדינה נכנסת לימבו שלא ברור איך תצא ממנו. הרי מדינה זה לא דוכן פלאפל. אי אפשר לסגור ולכבות את האור. מצרים גם כן סובלת מבעיה זו. אלא ששם הסכנה היא לא קריסה כלכלית וחזרה לעולם שלישי. שם הסכנה היא הפיכה. בלימבו המצרי המדינה מממנת סובסידיות(תלושים) למזון, לחם, דלק ומגוון רחב של מוצרי בסיס. דבר שחונק את הכלכלה ולא מאפשר יוזמה. כי אם יש לחם? בשביל מה לפתוח מאפיה? או לקנות לחם? וכשכל 16 שניות נולד מצרי, הבלון בדרך להתפוצצות גם כן. אלא שבינתיים גם מישהו מאיים מבחוץ, ואין כמו איום מבחוץ כדי לשכוח מבעיות הפנים. "דאע"ש" שבסיני תקפו שלשום. הם למעשה סניף של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני מעזה כפי שהגופות שנמצאו אחרי התקיפות של מצרים  הוכיחו, שהוא עצמו סניף של החמאס. בשנת 70 פרש ממנו כדי להיות מה שחמאס יהיה משנת 87 – ארגון טרור. כבר כתבתי כי בית אל-מקדס נלחמו במחנה פליטים פלסטינים בסוריה

 נגד כוחות דאע"ש. אז למה הם אומרים שהם דעא"ש? כי אם יגידו שהם מעזה, עזה תסבול מקצת יותר מאשר הרס ברפיח. והמעברים יסגרו. 

אבל חזרה לענייננו. 

יפן סובלת מבעיה הפוכה משל יוון ומצרים. הכלכלה השלישית בגודלה אחרי ארה"ב וסין הפסיקה להביא ילדים לעולם. אורח החיים האינטנסיבי יוצר מחסור גדול בילדות, זמן המשפחה ואהבה. מסתבר שבסוף, גם כשהעלתה את החוב עד לקצה, צריך מישהו שיגדל ויסחב את החוב החדש לקצה חדש. וממה החוב החדש נוצר? מבתי האבות שמתמלאים ביפנים מבוגרים. אומנם לא בגיל 45 אבל עדיין צריך לחשוב איך מעטים מחזיקים רבים כל-כך. אך לא מאוחר ליפן, מדינה שהתאוששה משלטון צבאי רודני, שתי פצצות אטום ובידוד היסטורי.

סך הכול יש כאן משוואה בין הרצון שהעסק יעבוד לבין הרצון שהוא לא יהפוך להיות חזות הכול. כמו בחיים עצמם בהם עלינו לאזן בין עבודה למשפחה בין חומר לרוח, מדובר בהליכה בין הטיפות. וזוהי דרך המלך. בין דאגה לחלשים ובין דאגה למדינה. בין שוויון בנטל לבין הורדת הנטל מעסקים ויזמים – המנועים של הכלכלה. האם ישראל תלמד מאחרים ותשכיל ללכת בדרך האמצע? ימים יגידו. 

שבת שלום